"היודע יֵצֶר כל יצורים"

"כשהגיעו ל'אמת כי אתה הוא יוצרם ואתה יודע יצרם', התחלתי פשוט לבכות. הדמעות פשוט יצאו לי, כמו מין כאב שנשטף החוצה, והיה שם בפנים הרבה כאב, כי עדיין היה בי כעס על אותו הקב"ה מתעלל שעשה אותי כמו שאני ובאותה נשימה אמר שיש שם משהו לא בסדר" * סיפור אמתי לרגל חודש הרחמים והסליחות

"יהודים מתפללים בבית הכנסת ביום הכיפורים" (1878), ציור של מאוריצי גוטליב

"יהודים מתפללים בבית הכנסת ביום הכיפורים" (1878), ציור של מאוריצי גוטליב

(כל האירועים קרו במציאות. שמות, פרטים מזהים ושמות של מקומות שונו. הסיפור המלא מתחיל 3 שנים קודם הקורות כאן)

הכול התחיל בשיחת טלפון שלא נענתה.
נדמה לי שזה היה בערב ראש השנה (אם לא יום קודם, אני כבר לא זוכר). בצבא עשו לנו טובה והחליטו לשחרר אותנו לכבוד החג הביתה, וכידוע לכל חייל, מה שטוב בראש השנה הוא שזה יומיים שלמים של חג, בניגוד לסופשי"ם המסכנים שנהגו לתת לנו בדרך כלל.
בכל מקרה, נדמה לי שבערב חג ראיתי שיחה שלא נענתה. על הצג הופיע לי המספר של אביעד. כבר מלא זמן שלא דיברתי איתו, ותהיתי לעצמי מה הוא כבר יכול לרצות.
החזרתי לו צלצול. אביעד שאל אם הוא יכול לבוא אלי לחג, כי הוא רוצה להיות פעם אחת בישיבה אחרת ויש לי ישיבה קרוב לבית. אז אחרי קבלת אישור מאימא – שגם בשבת ממוצעת מבשלת כמויות לגדוד, ככה שאין בעיה להוסיף עוד כיסא – הודעתי לו שנשמח לארח אותו.
ערב החג היה בסדר. באמת לא משהו מיוחד לספר. המנגינה הרגילה לפני "ברכו", התפילות הארוכות קצת יותר מתמיד וכמובן, סעודת החג. גם אני וגם רועי חזרנו מהצבא לחג, ככה שבבית היינו בהרכב די מלא. חוץ מזה, הגיעו אלינו גם סבא וסבתא, תמר אחותי הגדולה ובעלה רוני, ואפרת, החברה של רועי. כמו שזה היה נראה, העניינים ביניהם התחממו בזמן האחרון. נדמה לי שזאת הייתה בסך הכול הפעם השנייה שהיא באה אלינו הביתה לארוחה, ובטח הפעם הראשונה שהיא פוגשת את סבתא, ואצלנו הבדיחה אומרת שמי שעובר/ת את סבתא שלי בשלום, יכול/ה להתקבל למשפחה.
הארוחה הייתה טעימה כרגיל, אחריה הלכתי לדבר קצת עם אפרת בחדר שלי.
"את נראית ממש יפה, והשמלה מדהימה", אמרתי לה. "תודה", היא ענתה. "אתה יודע שאני מתייחסת להערות שלך כאילו היית הסטייליסט שלי". תמיד הייתי מחמיא לה על הבגדים שלה. כידוע, גבר שמתעניין מה נשים לובשות בדר"כ לא ממש מתעניין בנשים.
"נו, אז איך היה?"
"בסדר בסך הכול. למרות שלא נראה לי שסבתא שלך אוהבת אותי", אמרה.
"למה את חושבת ככה?" שאלתי.
"זאת הייתה התחושה שלי", אפרת ענתה. "היא התעלמה ממני כל הארוחה".
"טוב, אם את אומרת. אני לא ראיתי את זה. וחוץ מזה, תני לה קצת זמן. היא מדור שבאמת לא היה מקובל שאשכנזים מתחתנים עם ספרדים. לפעמים היא יכולה להיות כזאת, ואני לא חושב שאת צריכה להיפגע מזה", אמרתי.
"כן," אפרת ענתה, "אבל זה פוגע. אתה אולי לא תבין, אבל אני לפעמים מרגישה את זה. אפילו שהיום 'כאילו' אין גזענות, עדיין יש פעמים שיתייחסו אלייך שונה רק בגלל שאת ספרדייה".
"את לא צריכה לספר לי על יחס שונה בגלל מה שאתה", אמרתי. "אצלי זה הרבה יותר גרוע. אם זה מה שאת מרגישה, מה אני אגיד?"
ישבנו בחדר, ואפרת לא ענתה, עד שהחליטה לשבור את השתיקה.
"אגב, תגיד לי, מי זה האביעד הזה? כאילו, רועי אמר שהוא מביא את חברה שלו אז גם אתה החלטת להביא את חברה שלך?"
לא ידעתי מאיפה היא הביאה את זה. אני חולה על האישה הזאת.
"לא, ממש לא", התגוננתי. "הוא פשוט רצה לגוון קצת, להיות בישיבה אחרת, אז הוא ביקש לבוא". בדיוק בשלב הזה רועי נכנס לחדר, והשיחה שלנו נגמרה.
בבוקר החג קמנו מוקדם – וכמובן שהגענו לתפילה באיחור. האמת, אני לא ממש הייתי סגור שאני אלך להתפלל בישיבה, אבל אחרי שאמרתי "כן" לאביעד לא יכולתי לא ללכת. לא יודע למה, אבל תמיד כשאני נמצא במקום שיש בו הרבה אנשים – ובמיוחד הרבה גברים – אחת השאלות הראשונות שעולות לי בראש היא "מי כאן הומו חוץ ממני". אולי זה שאריות מאותם ימים שבהם האמנתי שאין עוד כאלה, ואם יש אז זה כמה מופרעים בודדים שגרים בתל אביב. עם הזמן למדתי שזה לא ככה, אבל ברור שיש הרבה יותר הומואים מכאלו שמוכנים גם להודות בזה, מה שתמיד גורם לי לתהות מי כן ומי לא, במיוחד במקומות כמו בית כנסת או ישיבה.
בישיבה שם לא הייתה לי הפתעה במיוחד. אני ספרתי 4 אנשים שאני יודע עליהם. את רובם יצא לי לפגוש לפני די הרבה זמן. חשבתי לעצמי, מה השתנה אצלם מאז שפגשתי אותם? הם חושבים להתחתן? יצאו כבר מהסיבוכים וההתלבטויות שלהם? (ואני כבר יצאתי משלי?) ואולי הם בכלל בזוגיות עם מישהו? לא היה לי נעים ללכת לשאול אותם, אז פשוט ניסיתי להמשיך ולהתרכז בתפילה.
התפילות היו יפות, ובהפסקה שלפני תקיעות שופר אפילו דיברתי עם ראובן. בחור צעיר, אחד מאותם 4 שהזכרתי קודם. את ראובן הכרתי כמעט שנתיים קודם. כבר אז ידעתי שהוא ממש לא מתכנן זוגיות גאה, אבל לא ממש יצא לנו לדבר הרבה מאז. השיחה איתו הייתה די מעניינית. לשנינו היה ברור שאנחנו לא באותו מקום שהיינו בו כשנפגשנו, אבל הוא סיפר לי שהוא יוצא עם בנות ומקווה להקים משפחה עם מישהי, ושאל אותי מה איתי. "אני לא ממש יודע" עניתי. "אני עדיין חושב על כל מיני כיוונים". תמיד כשפוגשים דתיים זה יגיע בסוף לשאלת החתונה. תשובות מוחלטות כנראה לאף אחד אין.
השיחה התארכה, ואנשים כבר התחילו להיכנס לתקיעות שופר, אז נאלצנו לקטוע אותה באמצע ולהיכנס.
אחרי התקיעה מוסף ארוך במיוחד, ואז חזרת הש"ץ. החזן התחיל בניגון בקול נעים "מסוד חכמים ונבונים", והתקדם לאט עד שהגיע ל"ונתנה תוקף".
"ונתנה תוקף קדושת היום, כי הוא נורא ואיום, ובו תינשא מלכותך, ויכון בחסד כסאך, ותשב עליו באמת. אמת, כי אתה הוא דיין ומוכיח ויודע ועד" – אין ספק שזו תפילה מאד חזקה.
החזן המשיך לנגן את התפילה, כשמדי פעם בפעם באחד הקטעים הקהל מצטרף אליו בשירה.

אני חושב שזה המקום לציין, אני לא ממש יודע למה, אבל ראש השנה, וכל התקופה הזאת שלפניו, מכניסים אותי הרבה פעמים לסוג של דיכאון. אם למשל בראש השנה של הגויים כולם שמחים ורוקדים על השנה החדשה, אצלנו היום הראשון בשנה הוא יום של כובד ראש. מגיל קטן מספרים לך על המשפט שנערך ביום הזה, ועל האלמנט החזק של הדין שיש בו. כשהתבגרתי למדתי שעיקרו של היום הזה הוא דווקא המלכת הקב"ה, אבל כשהגננת מציירת לך את המאזניים עם העבירות והמצוות ומסבירה שמי שיש לו יותר עבירות ימות, וכשבתפילה דואגים להזכיר לך את "בוחן לבות ביום דין", את "תולה ארץ על בלימה" ואת התיאור הציורי של רבי אמנון ממגנצא ב"ונתנה תוקף" על המשפט שמתנהל בשמים ועל מי יחיה ומי ימות, אני בספק אם אפשר להישאר שמח. ואז כמובן, מתחילות לעלות המחשבות הקבועות בראש, שאולי עוברות אצל כל אדם דתי, על כמה אני לא בסדר כלפי הקב"ה בחטאים שאני עושה. אני מניח שאצל הרבה דתיים, במיוחד בגילאים צעירים יותר, יש המחשבות האלה, אבל תיאורים בשו"ע על החמור מכל עבירות שבתורה בטח לא תורמים לשיפור ההרגשה (גם אם היום אני בספק אם אני מאמין להם).

אז החזן המשיך והגיע ל"מי ישפל ומי ירום", והקהל צעק "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה", ואת הקטע הבא התחילו כולם לשיר ואני אפילו לא חשבתי שזה יפרק אותי מבפנים, אבל כשהגיעו ל"אמת כי אתה הוא יוצרם ואתה יודע יצרם", התחלתי פשוט לבכות. הדמעות פשוט יצאו לי, כמו מין כאב שנשטף החוצה, והיה שם בפנים הרבה כאב, כי עדיין היה בי כעס על אותו הקב"ה מתעלל שעשה אותי כמו שאני ובאותה נשימה אמר שיש שם משהו לא בסדר, ואולי פעם ראשונה הייתה לי הבנה שלמרות כל התיאורים המפחידים שדואגים סגניו של אלוהים לפמפם לנו על כמה זה נורא לחטוא (בכל תחום), בסופו של דבר הקב"ה שיצר אותנו הוא גם זה שנתן לנו את אותם יצרים, ויודע שהיכולת שלנו להתגבר עליהם מוגבלת כי בסופו של דבר אנחנו בשר ודם ולא מלאכים, ולאנשים חיים – מה לעשות – יש צרכים פיזיים ונפשיים קצת שונים מאלו של מלאכים.

איך מעולם לא שמתי לב למילים האלה. "ואתה יודע יִצרם". המילים חזרו על עצמם בתוך הראש שלי, ולא יכולתי להפסיק לבכות אפילו שניסיתי לעצור את הדמעות, עד הסוף של קדושה, שיצא בערך 5 דקות אחר כך. רק אז נרגעתי, והתיישבתי, מנסה להסתיר מאביעד שישב לידי את הדמעות ולא להסגיר את מה שעובר עלי מבפנים.
החזן המשיך בתפילה, ואחרי שירת "חמול על מעשיך", כשהגענו ל"וכל מאמינים", שוב תפס אותי משפט חזק, שענה לי על השאלה למה קוראים את הפיוט הזה משמאל לימין, ואולי ראוי שיזכרו אותו כמה אנשים בציבור הדתי שנוהגים לדבר בשם אלוהים: "וכל מאמינים שהוא טוב לכל, היודע יצר כל יצורים".

השאר תגובה

עוד ב- שחר אבקשך ››

תגובות הגולשים תגובה אחת

avatar
נתי
24 באוגוסט 2009

לצערנו, מסיבה טכנית נמחקו התגובות לטור הזה, אך זו של בני נשארה:

בני כתב:
"וואוו. איזה פוסט חזק. כל כך מזכיר לי את עצמי כשהייתי בישיבת ההסדר! רק שאז, אף אחד לא ידע עלי.

תמשיך לכתוב!"


הגב
יצירת קשר מהי חברותא
  • תגובות אחרונות:


  • RSS