סיפור אישי: הקהילה שלי

מה שעשר שנים יכולות לעשות: מבדידות נוראה לקהילה תוססת ותומכת. אביגיל שפרבר, מייסדת "בת קול", מספרת את הסיפור האישי שלה

(למצולמות אין קשר לכתבה)

(למצולמות אין קשר לכתבה)

אהבה ראשונה יכולה להיות חוויה מדהימה, אבל גם מפחידה מאד. במיוחד אם את נערה דתייה, אם אבא שלך רב חשוב, אם את לומדת במוסד דתי, אם לא שמעת את המילה "לסבית" בחיים שלך, ופתאום את מוצאת את עצמך מתאהבת בחברה שלך. זה מה שקרה לי כשהייתי בת עשרים ואחת.

עשר שנים חלפו עברו להם. אהבות, פרידות, שאלות, חיפוש, בדידות וגילוי. והיום, ערב שבועות תשס"ה, ערב אירועי הגאווה 2005, אני חיה מחוץ לארון, עם אהבת חיי, מוקפת בקהילה אוהבת. "בת קול", ארגון הלסביות הדתיות, הולך ומוקם, המשפחה שלי תומכת ומקבלת אותי, אני כבר לא לבד, אני מודה לה´ על שנתן לי את כל המתנות האלו, את האפשרות לממש את עצמי, ולעשות משהו לתיקון עולם.
אבל לא תמיד זה היה כל כך פשוט.

אחרי הפעם הראשונה שלי, בערב שבת, בבית הורי, ניגשתי על קצות האצבעות לספריה של אבא, כדי לחפש בספרי הקודש מה האיסור שעברתי.

האיסור נלמד מהפסוק: "כמעשה ארץ מצרים לא תעשו" (ויקרא יח,) וחז"ל הסבירוהו: "מה היו עושים? איש נושא איש ואישה נושאת אישה, ואלו הן נשים המסוללות זו בזו" (כן, גם אני שאלתי מה זה – רש"י מסביר שהיו משפשפות ניקבתן אילו באילו). הפוסקים חלקו: האם יש לראות בו איסור תורה או איסור מדרבנן. הרמב"ם פוסק (בהלכות אסורי ביאה כא, ח) שאין מלקים על איסור זה, הן משום שאין לו לאו מיוחד והן משום שאין יחסים בין נשים יכולים להיחשב כביאה.

משפט אחד של הרמב"ם הצית את דמיוני: "ויש לאיש להקפיד על אשתו בדבר זה, ולמנוע הנשים הידועות בכך מלהיכנס לה ומלצאת היא אליהן" כלומר, לסביות מחוץ לארון במועדונים אפלים בפוסטט (קהיר העתיקה) ובאלכסנדריה, מפתות נשים תמימות, בעוד הבעל יושב ולומד בבית מדרשו של הרמב"ם. אולי בעצם האיסור הוא על נשים נשואות.

האמת, היום אני יכולה להתייחס בהומור ולחפש לי מוצא הלכתי, אבל אז הרגשתי שאין לי מקום בעולם, שאנחנו יחידות ובודדות בעולם, שנגזר עלי לחיות בבדידות ואומללות כל חיינו והפחד הגדול היה שהסוד הנורא יתגלה.

עשר שנים אחר כך קמה והולכת הקהילה שלי, קהילה שתוכל להכיל אותי ואת המשפחה שלי. עשר שנים אחר כך, הקהילה הדתית בארץ מתחילה להתמודד עם העובדה שחיים בתוכה הומואים ולסביות שלא מוכנים לוותר על הזהות הדתית שלהם. עשר שנים אחר כך העולם נראה הרבה יותר ורוד.

(פורסם בnrg יהדות, כ´ בסיוון התשס"ה, 27.6.05)

השאר תגובה

עוד ב- דברים שכתבנו ››


  • תגובות אחרונות:





  • RSS

    השאר תגובה