פולמוס חלק א': ההתנגדות למצעד – טובה או רעה לחרדים?

לאחר שדנו בזווית ההומואית, כעת הזווית החרדית: האם ההתנגדות של החרדים למצעד וההתעסקות הפומבית בנושא מוסכמת על דעת הכול? האם ההתנגדות לא גורמת להעלאת המודעות לנושא שאותו החרדים מנסים לקבור? * הרב יובל שרלו, יאיר אטינגר, אהרון רוז ויהונתן ונדר (שמביא קולות של אחרים) מנסים למפות את המנצחים והמפסידים * כך תבינו את שתיקת החרדים במצעד האחרון

נתחיל מהסוף: השנה

[לקריאת הכתבות בגודל מלא לחצו על התמונות]

thumb

(פורסם ב"ישראל היום", ט"ו בסיוון התשס"ח, 18 ליוני 2008)

כמו שקראתם, "החשש לפגיעה בנוער" הוא זה שהביא לשינוי מדיניות ההפגנות ההמוניות, שריפת פחי הזבל, הפשקווילים המסיתים שנתלו על גבי כל קיר אפשרי. זה אולי ברור היום לחרדים, אבל במצעד הקודם וזה שלפניו ניטש ויכוח אם נכון לצאת ולהפגין או להימנע מהתעסקות פומבית בנושא. קיבצנו לפניכם מעט מזעיר מן הקולות הללו: ראשון – הרב שרלו שטוען שכולם הפסידו במאבק: חבורת מתכנני המצעד הפסידה את הנכונות להאזין לדבריה; היהדות החרדית הפסידה בכך שחשפה את ילדיה לנושא; הציונות הדתית הצטיירה כלא רצינית; מערכת המשפט שכפתה דברים על המשטרה; ירושלים העיר שתיהפך אט-אט לעיר של דתיים בלבד. וגם הדיון הציבור עצמו הפסיד

thumb_002

(מתוך "מקור ראשון", ג´ בתמוז התשס"ז, 19.6.07)

ב"קול החרדי" קראו לציבור לצאת ולהפגין, ואף עדכנו מתי, איך, כמה, למה. כרזות על מכוניות הצהירו כי "בשם מרן הגאב"ד והבד"ץ שליט"א הציבור נקרא לצאת ברבע לשמונה בערב להגן על כבודה של תורה, להגן על כבודה של ירושלים". מנגד, בזרם המרכזי החרדי, אדמו"רים התעלמו מהמאבק, וכך נהגו גם הרב עובדיה יוסף והרב יוסף שלום אלישיב:

פה לחמו עד חירוף נפש | יאיר אטינגר

הקריינים בשירות הטלפוני שמספק חדשות מהעולם החרדי עברו לצעקות. גם כש"הקול החרדי" מדווח על שגרת היומיום, שידור חי מברית המילה לנכדו של אדמו"ר פלוני עשוי להישמע דרמטי כמו הפיכה צבאית בחצרו; אבל השבוע היתה עליית מדרגה, הרוחות סערו, אש וגופרית בירושלים, קול זעקה.

"ועכשיו בקול החרדי", נמסר בפתיח מיוחד שמקדם את פני המחייגים בימים האחרונים, "עדכונים חיים ודיווחים שוטפים וישירים מכל ההתפתחויות וההפגנות בירושלים ובכל רחבי הארץ נגד מצעד התועבה". כל 10-15 דקות אפשר להתעדכן במוקד "הקול החרדי" בפח אשפה בוער או בכביש חסום בירושלים, בני ברק, בית שמש, חדרה, מודיעין עלית, באר יעקב. "הקול החרדי לילה טוב, מדינת ישראל בוערת", אמר המגיש באחד הלילות.
יום ראשון, אחר צהריים חורפי יורד על מאה שערים. בשמיים מתאבך ענן עשן ממכלי אשפה המוסיפים לבעור כל שעות היממה, גם כשכולם נמצאים בישיבות או בבתים, והנה כבר נערכים כאן ללילה נוסף של הפגנות ועימותים. דרך חלון משרדו הסגפני של שמואל פפנהיים, בקומה השנייה של בית ישן, מתפרצים עשרות דציבלים מתוך רמקול צווחני החולף ברחוב, מותקן על גג מכונית. "בשם מרן הגאב"ד והבד"ץ שליט"א הציבור נקרא לצאת ברבע לשמונה בערב להגן על כבודה של תורה, להגן על כבודה של ירושלים".

פפנהיים הוא עורך עיתון "העדה" של העדה החרדית. הקבוצה הקנאית והבדלנית שבראשה עומד הגאב"ד (גאון אב בית דין) הרב יצחק טוביה וייס, הובילה את הציבור החרדי למערכה התקיפה נגד קיום מצעד הגאווה בירושלים. אנשי נטורי קרתא, על אף השתייכותם לאגף הקיצוני, המטירו אש וגופרית על המאבק שנתפש בעיניהם כהבעת הזדהות עם הציונים. "מלחמתם היא למען ´צביון´ למדינת הציונים, למען תהיה זאת מדינה לא יותר גרועה משל אומות העולם", נכתב על העדה החרדית בעיתון "משמרת היהדות". הם "גם יושבים עם ראשי הפאליס (המשטרה) הציוני לתכנן עצות איך לבטל את הטומאה הזאת".

בזרם המרכזי החרדי, אדמו"רים התעלמו מהמאבק נגד קיום המצעד. את הטאבו המקודש על הומוסקסואליות הם נחושים לשמר ולכן אוסרים לדבר גם על מאבק החרדים כנגד המצעד. אבל מנהיגי החרדים הספרדים והליטאים, הרב עובדיה יוסף והרב יוסף שלום אלישיב, הצטרפו. יש הסבורים שנגררו אחר הקיצונים מבלי לעשות חישוב מדוקדק של רווח והפסד. את אופיה הסוער של "מלחמת הקודש" קבעו קנאי העדה החרדית בסיוע קבוצות מוקצות מחמת מיאוס בעיני הרבנים: שבבניקים ונוער גבעות "מזרחיסטי".

אחרי שהרמקול הקולני מתרחק ונבלע במעמקי "הקסבה", שב פפנהיים לספר על הקואליציה הדתית נגד ההומואים. "אנחנו מאוד מפחדים מהשיתוף פעולה עם המתנחלים", הוא אומר, "אנחנו לא רוצים שהצעירים שלנו יראו שאנחנו מעורבים אתם. ברוך מרזל הוא מבחינתי סכנה לא פחותה מאנשי המצעד. החיבוק של החרדים עם הימין הביא עוד מאז ימי האצ"ל להידרדרות מוסרית גדולה ביותר". אבל, הוא מוסיף, החיבור הזה הוא אמצעי שמקודש על ידי המטרה. מדוע לא לחמו בעבר נגד מצעד הגאווה בירושלים?

מדוע דווקא כעת החליטה העדה להיאבק בכזו עוצמה? "בשנים קודמות היתה בציבור החרדי מבוכה גדולה מזה", אומר פפנהיים. "היו ויכוחים פנימיים אם לצאת להפגין או לא, ובעצם זה כך גם היום. אתה רואה שהאדמו"ר מגור אוחז בדעה שאסור לדבר על מצעד הגאווה מטוב ועד רע ולא תמצא מלה אחת על זה ב´המודיע´ (ביטאון אגודת ישראל; י"א). אבל אנחנו שואלים במה שונה המערכה של הציבור החרדי והרבנים נגד האינטרנט או הטלפונים הסלולריים? גם אלה נושאים שאם נאבקים עליהם הילדים יכולים להיחשף לדברים אסורים, אבל לנו יש משנה סדורה ואנחנו אומרים שצריך לגדור את הגדרים כפי שנראה לנו, כפי שנראה לרבנים".

כמה שעות אחרי השיחה, מפגש הרחובות מאה שערים ושבטי ישראל, בסוף הרחוב, הופך שוב לשדה קרב גועש. הפעם, מפגינים מטיחים מהגגות ברזלי בניין ובלוקים על שוטרים ועל כל מי שנחשד כ"בלש" או משתף פעולה, מקימים מתרסים ומותחים חוטי תיל כדי להכשיל את סוסי המשטרה, מכוונים מרחוק קרני לייזר לעיני השוטרים. מכל אשפה גדול ובוער חוצץ בין המחנות.

"הקול החרדי לילה טוב", יורה המגיש באחת בלילה, "לילה סוער מאוד ברחוב שבטי ישראל. המשטרה מעריכה: כשלושת אלפים מפגינים נמצאים כעת בשטח. כוח רב של המשטרה מכה באכזריות את האלפים, מני גרא נמצא בשטח". "המשטרה", התנשף הכתב, "ללא כל ספק מחריפה את המאבק שלה במפגינים. רואים כאן במפורש את עליית המדרגה. המשטרה לא בוחלת בשום אמצעי. כל הפרשים בניגוד ללילות קודמים חמושים באלות ארוכות מאוד, מפציצים במפגינים. שוטרי מג"ב הם בעיקר אלה שמשתוללים כאן, הם עושים את העבודה. הם אולי מומחים בעניין הזה יותר ממקומות אחרים, ולכן הם הובאו לכאן לפיזור".

אנשי העדה החרדית מתייחסים למאבק נגד מצעד הגאווה בשורה אחת עם מאבקיהם מאז שנות ה-50: "בריכת המריבה", קולנוע אדיסון, חוק שירות לאומי לנשים, חפירות ארכיאולוגיות. "ירושלים היא מושג, זה לא רק עץ ואבן", אומר פפנהיים, "מאז ומתמיד יהודים שחיו בירושלים חשו אחראים על המקום. יש פטריוטיזם שקשור גם למקום ולקדושה שלו. החרדים נאבקו בעבר גם בתל אביב וטבריה ומקומות אחרים על נושאים שונים, אבל תמיד בירושלים זה הגיע למסירות נפש, לחמו פה בחירוף נפש".

אחרי תקופה ארוכה של תרדמת, העדה החרדית חוזרת להוביל את החרדים, סבור פפנהיים. שלוש שנים וחצי אחרי מות הגאב"ד הקודם, הרב ישראל משה דושינסקי, "היום יש הנהגה חזקה. כולם פתאום מדברים על הבד"ץ (בית דין צדק של העדה; י"א), הציבור ממושמע לבד"ץ. יש הנהגה חדשה ומאוד רעננה, והרבנים מקבלים פידבק מהרחוב. הגאב"ד נותן הוראה והציבור נאמן לה. הציבור רואה שיש הנהגה, ונקשר אליה יותר ויותר. גם במשטרה יודעים את זה". אלא שהציבור החרדי הוא לא רק העדה. הוא גדול ומגוון הרבה יותר מבעבר, ובתהליך ממושך שלא מודים בו בחברה החרדית, מעמד הרבנים הולך ונחלש, ומנגד עולה בחברה החרדית כוח גדול ולא ממושמע של נוער שוליים, שבבניקים.

במוצאי שבת, ערב ההכרעה על המצעד בידי המשטרה והיועץ המשפטי לממשלה, הגאב"ד ניסה להפגין שליטה בשטח. אחרי כמה ימי מהומות, עם צאת השבת עברו הרמקולים במאה שערים וציוו בשמו לא להפגין. רק אז הבינו בעדה החרדית שגם מלחמת קודש היא משחק באש. הרב וייס ביקש להפגין כלפי מפקד משטרת המחוז ניצב אילן פרנקו שליטה בשטח ואיום בצדה: מנע את המצעד, אני אמנע מהומות. בפועל, מאות שבבניקים, בחורי ישיבות וקומץ נערי גבעות (כולם לא סרים למרותו של הגאב"ד) יצאו לרחובות והתעמתו עם שוטרים. כך קורה גם ביום שני, כאשר הגאב"ד מורה שלא לזרוק אבנים ולפזר את ההפגנה בשעה 11 בלילה.

בדיווח מיוחד בשעת לילה מאוחרת במוצאי שבת, מספר כתב הקול החרדי על "חבר´ה שאין להם מה לעשות, פושעים" שיצאו לרחובות חרף הוראת הבד"ץ. אנשי העדה החרדית, דיווח, "אמרו להם ´חבר´ה תתפזרו´, אבל הם בשום אופן לא רצו. הרביצו לשלושה שבבניקים מכות רצח. היה פצוע קל, היו לו מכות חזקות בפרצוף".

ומיהם אותם חבר´ה סוררים? אברהם ארזעל, למשל, הוא תושב ניו יורק בן 20 שנשלח על ידי הוריו לירושלים ללמוד בישיבה הליטאית מיר. כמעט מדי ערב השבוע, הוא יצא מבית המדרש עם עוד מאות מתלמידי הישיבה היוקרתית להפגין ולהתעמת עם שוטרים. כשהרב אלישיב הורה לציבור שלו לצאת ל"מחאה גדולה", ספק אם עמד לנגד עיניו האושר השפוך על פני הבחורים המצוינים ממיר, אמריקאים ואירופאים, שעה שהם מיידים אבנים בשוטרים. "חברים בניו יורק אמרו לי שישראל זה מקום מטורף, אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה מטורף", מתפעל ארזעל באנגלית. כן, הוא נהנה מכל שנייה ולא חושש להיעצר: "בניו יורק כבר מזמן היו נכנסים בנו. אנחנו במיוחד לא מפחדים מהמשטרה. איך שהם רואים דרכון אמריקאי, על המקום הם משחררים. חצי מהאנשים פה אמריקאים. כולנו יהודים ולכולנו יש מטרה משותפת: לעצור את המצעד וגם לעשות קצת כיף". עזרא רובונוביץ´, בן 21, שבא לפני שנה מלוס אנג´לס כדי להתגורר תקופה במאה שערים, לא יחמיץ אף רגע של "אקשן" בשכונה. "הרבנים בעד זה", הסביר, "הם חושבים שזה יעצור את המצעד. הם אומרים לעצמם, ´לא נורא שהצעירים ייהנו קצת, העיקר שהמצעד ייעצר´". הנה, הצביע על אחד המפגינים, בחור גבוה בחליפה שחורה וצעיף לצווארו. "תסתכל עליו. בחור בריטי שלומד כל היום גמרא במיר, אבל עכשיו הוא אקטיוויסט ענק, זורק אבנים בלי שום פחד".

יום שני, בפינת הרחובות יוסף בן מתתיהו ושדי חמד, בשכונת מקור ברוך. עשרות מאנשי העדה החרדית, בדרכם לכביש בר אילן, גוררים מכלי אשפה לצומת ומבעירים אותם. הבית הסמוך שייך לחסידות גור, ואברהם לרר, אחד הדיירים, יורד מביתו חסר אונים, מתחנן שלא יציתו את הפחים. "הריח מזיק לילדים, לילדים שלנו. מה השכל?", הוא אומר. "אז תסגור את החלונות, כולם קצת סובלים בשביל המאבק", עונה אחד. "אבל בשביל מה לשרוף? בשביל מה? גם אני נגד המצעד אבל למה סתם להזיק לילדים שלנו?", שואל לרר, וכבר מחשיד עצמו כבוגד. "יש לכם יד במצעד התועבה", מטיח בו מישהו, "תתבייש לך גערער (חסיד גור)". לרר וכמה משכניו מושכים צינור כדי לכבות את האש, וסופגים צעקות מעוברי אורח. "יש פה בעיה, הם כולם שבבניקים שצריכים ללכת לצבא", אומר לרר.

הפרדוקס הגדול ביותר של המאבק נגד מצעד הגאווה הוא שהראשונים לסבול ממנו ולהיחשף לתרבות ההומוסקסואלית הם החרדים עצמם. כאשר כל הפחים בוערים, וכמעט תמיד זה קורה בשכונות החרדיות, אין ילד שלא שומע על "מצעד התועבה". "הילדים שואלים ´אבא, מה זה המצעד?´", מספר לרר, "חסיד גור, מה יעשה? אסור לנו לדעת על זה בכלל, אז מה נעשה? אם ילדים שואלים אז חבל על הזמן של כל ההפגנות האלה". פפנהיים: "כמובן שלא מדברים על עצם הדבר הזה. אף אחד לא יגיד לבן שלו בדיוק מה זה. מדברים על מצעד של פריצות, תועבה. אף אחד לא אומר שזה אנשים שהולכים ערומים במצעדים האלה, ומה בדיוק עושים. יש אנשים, אפילו בני 50, שיושבים במעצר אחרי שהפגינו ולא מבינים בדיוק מה זה. בכל זאת, ילדים שואלים, אבל אנחנו חושבים שהעולם הזה ממילא מלא פריצות. הילדים שלנו יגיע למושגים האלה כך או אחרת, אז טוב שיגיעו לזה על ידי הוקעה ומחאה, מתוך עמדה של קנאות, מתוך מלחמה נגד זה, ולא בדרך של תאווה".

(מתוך "הארץ", י"ט במרחשוון התשס"ז, 10 בנובמבר 2006)

השאר תגובה

עוד ב- יהדות וגאווה ››

תגובות הגולשים

יצירת קשר מהי חברותא
  • תגובות אחרונות:


  • RSS