מדברים בזכות עצמם

תודה לחמוטל סדן ששיתפה אותנו בתקציר עבודתה הסמינריונית: כניסת ההומוסקסואלים-הדתיים לשיח ההלכתי. "יציאה מהארון של רבנים, כמו הפסיכיאטרים בשעתם, מסייעת אף היא לשבירת תפקידו של הרב כמי שמרחיק מעל החברה את ה"סטיות" האסורות על פי ההלכה ומבודד אותן."

כניסת ההומוסקסואלים-הדתיים לשיח ההלכתי

המאמר מבוסס על עבודה סמינריונית שהוגשה במסגרת הקורס "שיגעון ותרבות" של תכנית "אמירים". הכותבת בעלת תואר ראשון בתכנית "אמירים" ובחוג לספרות כללית באוניברסיטה העברית. היום היא עורכת בכתב העת "חיות וחברה" באוניברסיטת תל אביב.

ההומוסקסואליות עברה מטמורפוזות רבות במהלך השנים: אחרי שנים בהן נחשבה לחטא חמור ביחסים שבין האדם לאלוהים ובין האדם לממסד הדתי, קוטלגה הנטייה המינית גם כמחלת נפש, וזאת בעקבות התפתחותו של מדע הרפואה. יחסים הומוסקסואליים עדיין נתפסים בעולם ההלכה היהודי כחטא, אולם יש כבר קולות הקוראים לשינוי הסטטוס של בני הקהילה הגאה. שינוי היחס להומוסקסואליות עשוי ללמד אותנו על האופן שבו משתנות הנורמות החברתיות. במאה העשרים נכנסה ההומוסקסואליות "אחר כבוד" ל- DSM, והוצאה ממנו יצאה רק בשנת 1973. העובדה שמערכות יחסים בין גברים נתפסו כמחלת נפש מעידה עד כמה חזק הפחד מהאחר ועל הצורות הרבות שהוא יכול ללבוש, אולם הוא גם מכיל בתוכו בשורה אופטימית. כל תפיסה רוחנית וכל נורמה חברתית – עשויות להשתנות. מה שפעם היה נתפס כתועבה, הוא היום דבר מקובל. פילוסופיות, דתות ואפילו הנחות מדעיות מושפעות מן המציאות ומתעדכנות לפיה. זהו עיקרון שתקף גם לגבי הדת היהודית.

אולם הדרך לאותם שינויים ארוכה ומפותלת. ההלכה היהודית האורתודוכסית מצייתת לכללי פסיקה נוקשים, שאינם ניתנים לשינוי בקלות. הדברים נכונים בייחוד כשהדבר נוגע לאיסור משכב זכר, הנחשב לאיסור חמור מדאורייתא. בשל עובדה זו, מנסים חלק מהרבנים ללכת בדרך האמצע – מחד, הם אינם מתירים קיום יחסי מין בין שני גברים, ומאידך הם מביעים מודעות לבעייתיות של המצב הנוכחי, בו היהדות איננה נותנת מענה לתופעה הנתפסת כיום כנורמלית ומוסרית.

דוגמה לאותה מורכבות, ניתן למצוא בדמותו של הרב יובל שרלו, הידוע בקרב הציבור הדתי-לאומי כחדשן וליברל. בשיחתו עם בני ובנות הקהילה הגאה-דתית (2008) הוא מראה שאינו מקל בהלכה (האורתודוכסית) אך כן מעלה בענווה את האפשרות שהרבנים טועים בפרשנות התורה ודבר האל: "אתם [ההומוסקסואלים הדתיים] קיימים, גם אם חושבים שתעלמו. מצד שני, האמונה בנצחיות התורה וההלכה מרחפת על תחושה שמקשה לחשוב מה יהיה בעתיד… אבל מצד שני, אולי השאלות הנוקבות שלכם מראות שאנחנו טועים בהבנת הקב"ה, וצריכים לחשוב מחדש".[1]

רבנים רבים מצבעים על כך שחשוב להבדיל בין האקט המיני האסור מן התורה, לבין עצם המשיכה בין שני גברים. "יש להזכיר כי ההלכה עוסקת בפעילות מינית אך לא בזהות מינית. המושג 'הומוסקסואליות' אינה מוכר לה. היא מחייבת את כולנו לשלוט בחלק מהדחפים המיניים, ולכן מוקיעה את האקט עצמו שעליו אסרה תורתנו – משכב זכור. לפיכך, אדם שנמשך לבני מינו ואינו עובר על משכב זכור ראוי בעיני ליחס של הבנה וחמלה אמיתית". לצד הקפדתו המלאה על ההלכה הוא דורש הכלה וקבלה של ההומואים-הדתיים במשפחות ובקהילה הדתית, מתוך הבנה שזו נטייתם המינית וחלק מזהותם שלרוב לא ניתן ולא רצוי לשנותה.

כאמור, ניתן להבחין בניצנים של שינוי ביחסה של הקהילה הרבנית להומוסקסואליים. למרות שנכון להיום לא סביר שייערכו שינויים הלכתיים שיתירו יחסים מיניים בין גברים, הרי שהחשיפה גבוהה של רבנים למקרים ספציפיים וקונקרטיים של הומוסקסואליים דתיים המבקשים לשמור על קשר עם אלוהים ועם הקהילה – מרככת את הטון בו הם דנים בסוגייה. הרשתות החברתיות מילאו תפקיד חשוב בהקשר זה. אם עד לשנים האחרונות שאלת ההומוסקסואליים הדתיים הייתה סוגייה מופשטת, הרי שמהפיכת הידע והאינטרנט אפשרו מגע בלתי אמצעי בין הרב – למציאות שבה הוא פועל.

"המהפכה התחוללה בגלל שני עניינים: האחד זה האינטרנט. כל הרבנים שעוסקים באתרי התשובות באינטרנט, פתאום נחשפו להיקף עצום של מכתבים ושל שאלות, ושל טענות, ושל בכיות, כאשר המכנה המשותף המאוד מאוד חזק בהם היה כנות", כתב שרלו. "המציאות ממשיכה הלאה. מתברר שהקהל לא מחכה לרבנים אלא צועד כל הזמן, ואנחנו [הרבנים] נדרשים להתמודד מול המציאות המשתנה לנגד עיננו"[2].

להשפעתו של האינטרנט מצטרפת העובדה כי יותר ויותר הומואים דתיים מסרבים לוותר על מעמדם בקהילה הדתית, ודורשים מההנהגה הרוחנית שלה לקבל אותם כחברים מן המניין. "חמש השנים האחרונות ראו התפתחות מרשימה של קבוצת אנשים המהווים נקודת לחץ חדשה על העולם האורתודוכסי. הומואים דתיים אשר שומרים על אמונתם הם בגדר 'חידוש'. עד לאחרונה הם פשוט לא היו קיימים, משום שלא הייתה אפשרות כזו. היו רק שתי אפשרויות, להישאר ולשקר ביחס לעצמנו – או לספר את האמת ולעזוב. בעוד שרבים (ולמעשה הרוב) חשים שהם חייבים לעזוב את קהילות האמונה המסורתית כדי ליצור תחושת עצמי בריאה, יותר ויותר אנשים עומדים על זכותם להישאר. ובמעשה זה תהיה קריאה גוברת אל הרבנים האורתודוכסים להציע לנו משהו טוב יותר מאשר שנאה עצמית או גלות"[3], כך טוען סטיבן גרינברג, רב אורתודוכסי שיצא מהארון והקים משפחה עם בן זוגו.

"המציאות" מתדפקת על דלתותיהם של רבנים גם בצורה אחרת – בדמותן של השפעות תרבותיות מערביות המאתגרות את תפיסות העולם שלהם. הללו יכולות להשפיע גם בכיוון ההפוך, כשהן מחזקות את טענותיהם של המתנגדים לשינוי הלכתי בנוגע להומוסקסואליים – אותו הן מקטלגות כ"רוח זרה" וכ"דרכי גויים".

אחד מאותם מתנגדים הוא הרב שלמה כהן-דוראס, שאמנם אינו מוכר בקרב הציבור הדתי אולם מהיותו ראש ישיבה הינו בעל השפעה רבה על נערים בשלב הקריטי של מציאת זהותם המינית והדתית. במאמרו "תועים בדרך תועבה", מניפסט נזעם שעוסק בשאלת קיום מצעד הגאווה בירושלים, הוא מתייחס פעמים רבות להשפעות חיצוניות ליהדות שעניינן קבלת ההומוסקסואלים אך דוחה אותן על הסף בטענה שהחוק האלוהי איננו משתנה לאורן. וכך הוא כותב: "תורה זו לא השתנתה ולא תשתנה, ואין לתת לגיטימציה כלשהי גם אם באומות העולם ישנה תנועה כזו[4] [….] הרי שהאיסור [משכב זכור] תקף – כשאר כל האיסורים – בכל מקום ובכל זמן, ואף על גויים בני-נח, ואין כלל מקום לטענה בדבר שינוי ביחסי האנוש בעולם המודרני, היחס המשתנה בין המינים ובמבנה המשפחה, המנטאליות בדבר זכויות הפרט וכד' [….] והטוען כן עובד על עיקר מי"ג עיקרים שקבע הרמב"ם והוא בסיס לאמונת ישראל: 'שהתורה הזו לא תהא מוחלפת', והוא נחשב כופר שאין לו חלק לעולם הבא".[5]

אולם גם אם הוא לא מעניק פיתרון להומוסקסואליים דתיים, הרי שהדיון ההלכתי בנושא משרת אותם בדרכים נוספות. במשך מאות שנים נמנע הציבור הרבני מלעסוק בסוגיית משכב זכר שהרי לכאורה "לא נחשדו בכך ישראל". יחד עם זאת, בדורות האחרונים התהפך המצב, ולא זו בלבד שעוסקים בנושא, אלא אף מיטיבים להעמיק בו.

כדי להבין נקודה זו, יש לעיין בקטע מכתביו של ההוגה הצרפתי מישל פוקו, שעסק רבות בביקורת על האבחנה המערבית בין "נורמלי" ל"משוגע" ובחן את יחסה של החברה "לחריגים". הקטע שיובא להלן עוסק ביחסים שבין החברה, הממסד הרפואי והמשוגעים, ומסביר את הרקע לצמיחתו של מדע הפסיכיאטריה. לא מופרך יהיה לראות בו משל ליחסים שבין הקהילה הדתית, הממסד הרבני וההומוסקסואליים.

"בעולם הרוגע של מחלת-הרוח שוב אין האדם המודרני בא בשיג-ושיח עם המשוגע: מצד אחד, איש התבונה מפקיד על השגעון את הרופא, ובכך הוא נותן אישור לזיקה בין תבונה ושגעון רק מכוח האוניברסאליות המופשטת של המחלה; מצד שני, איש השגעון בא בשיג-ושיח עם החברה רק באמצעותה של תבונה מופשטת באותה מידה שהיא הסֵדר, הכפייה הגשמית והרוחנית, הלחץ האלמוני של הקבוצה, דרישותיה של סתגלנות. אשר ללשון משותפת, אין היא בנמצא… לשון הפסיכיאטריה, שהיא מונולוג של התבונה על השיגעון, קמה רק על יסוד שתיקה מעין זו"[6]. כלומר, פוקו מציג את המציאות המודרנית בה איש התבונה והרופא שולטים בשיח אודות השיגעון, ואילו למשוגע אין דריסת רגל בשיח זה כלל. האבחנה, ההמשגה ודרכי הטיפול נמצאות בידי בעלי הידע והסמכות, ואילו מושא הדיון, המשוגע, אינו יכול לעמוד על זכויותיו ועל דעתו.

יחד עם זאת, פוקו מצביע על דו כיווניות ביחסים בין הרופא לבין המשוגע. ככל שהראשון מנסה לתחום, לקטלג ולהדיר את המשוגע, הוא בעצם נותן בידיו את הכלים להתנגד לכך. עצם הדיבור אודות השיגעון והמשגתו נותנים למשוגע שפה שבאמצעותה הוא יכול להביע את עצמו, להיאבק על זכויותיו ולהיכנס לתוך השיח.

אם נשליך את דבריו של פוקו אודות השיח הדתי בדבר ההומוסקסואליות, אזי הרב מייצג את איש התבונה בעל הסמכות והידע, ואילו ההומוסקסואל מייצג את המשוגע שמדברים אודותיו אך לו אין חלק בדיון ההלכתי הקובע את מהלך חייו והוא מודר מתוך הקהילה. אולם בהתאם לטענת פוקו, עצם הדיון הגובר בהומוסקסואליות, אף כשהוא בא לאסור ולהחמיר (כגון, מאמרו המפורט של כהן-דוראס), הוא בעצם נותן כלים להומוסקסואלים לקחת חלק בשיח ההלכתי ולהיאבק למען זכויותיהם. במילים אחרות, אם בעבר שאלת ההומוסקסואליות והיחסים האינטימיים בין גברים (שהם אלו שנאסרו לפי התורה) כלל לא נדונה בספרות ההלכתית ובמרחב הציבורי (שכן "לא נחשדו ישראל על משכב זכור"), הרי שכיום מתנהל סביבה דיון ער המאפשר להומואים דתיים לבטא את עצמם. נוכחותו של האינטרנט מעניקה פלטפורמה להבעת דעה בנושא, ומסייעת להם לצאת מהשוליים החברתיים ולהיכנס למרכז. הצורך בשיח על מיניות מתבצע ברשתות החברתיות, ובכך מאפשר לחברה ה"נורמלית" להתמודד איתן. אלא שבניגוד לפסיכיאטריה, האינטרנט אינו מטפל באותם אנשים שנתפסים כ"אחרים" מחוץ למחנה, אלא מקרב אותם אל הרוב.

יציאה מהארון של רבנים, כמו הפסיכיאטרים בשעתם, מסייעת אף היא לשבירת תפקידו של הרב כמי שמרחיק מעל החברה את ה"סטיות" האסורות על פי ההלכה ומבודד אותן. לאחר שהומוסקסואליות הוצאה מחוץ ל-DSM, החל תהליך יציאה מהארון של פסיכיאטרים אמריקאים שלא סברו עוד שעובדת ידיעת היותם הומוסקסואלים עלולה לפגוע בעבודתם. באופן דומה, קמים אט אט רבנים שיוצאים מהארון וממשים את זכותם לדבר על מצבם מתוך העולם הדתי ומתוך הנטייה והזהות ההומוסקסואליות.

לפי זה ניתן להבין מדוע הדיון הדתי בנוגע למעמדם של הומוסקסואליים חורג מהשאלה ההלכתית הנוגעת ל"משכב זכר" והופך, לפחות בעיני חלק מהדוברים, לדיון מהותי העוסק בצביונה של החברה כולה. הדיון הרבני אינו עושה שימוש רק בכלי מדידה הלכתיים גרידא, אלא נכנס לשאלות פילוסופיות על הגדרתה של החברה ושל גבולותיה, מי בעל סמכות לכונן את הגבולות ומי נותר מחוץ לשיח. כך הדיון ב"איסור והיתר" הופך למעשה לדיון על המוקצה והמקובל.

דומה שהמשכו של הדיון והעמקתו עשוי להוביל לשתי תגובות מקבילות ומנוגדות: בקרב הרבנים המחמירים השוללים כל הכרה באפשרות לשלב הומוסקסואליים בקהילה דתית, עשוי העיסוק ההלכתי והציבורי בנושא לחזק את ההכרה בדבר ה"סכנה" הנשקפת לשלמותה הרוחנית של החברה. בקרב הרבנים המתונים יותר, היא עשויה להוביל בשלב ראשון, להומניזציה של הדיון ההלכתי, ובשלב מאוחר יותר, אולי גם לשינויה של ההלכה עצמה.

 

—-

[1] יובל שרלו. מפגש של הומואים ולסביות דתיים עם הרב יובל שרלו. (17.12.2008) מתוך אתר "בת קול" <http://www.bat-kol.org/files/Rav_Scherlow_Hod_Batkol.pdf> . ההדגשה שלי.

[2] דברי הפתיחה של שרלו בשיחה עם הומואים דתיים במסגרת כנס של הו"ד מתאריך 12 ביולי 2007. (מתוך: ויקיפדיה, "להט"ב ויהדות"). ההדגשה שלי.

[3] סטיבן גרינברג. עם אלוהים ועם אנשים: הומוסקסואליות במסורת היהודית. תרגום: זיו מילמן. תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2013. ע"מ 9. ההדגשה שלי.

[4] שלמה כהן-דוראס, שלמה. "תועים בדרך תועבה." המאיר לארץ (תשס"ז): 81-95.

[5] שם. 85-86. ההדגשה שלי.

[6] מישל פוקו. תולדות השיגעון בעידן התבונה. תרגום: אהרון אמיר. אחרית דבר: עדי אופיר. ירושלים: כתר, 1972. ע"מ 8. ההדגשה שלי.

השאר תגובה

עוד ב- חדשות מהשטח ››

תגובות הגולשים

יצירת קשר מהי חברותא
  • תגובות אחרונות:


  • RSS