על הכבשה שעזבה את העדר

מה מביא אדם לשנות את מסלול חייו בצורה בה הוא דמיין אותם עד כה ומה גורם לו להישאר באותו המסלול? פוסט פתיחה מאוחר: אוריה חולק איתנו את סיפורו האישי

10409739_1122824686044_5445364280969648393_nמה מביא אדם לשנות את מסלול חייו בצורה בה הוא דמיין אותם עד כה? ומה גורם לו להישאר באותו המסלול? עוד בשלבים הראשונים של גיבוש הזהות שלי כאוריה בזמן בית הספר היסודי, ידעתי שאני לא שייך לעדר. בהתחלה לא ייחסתי לזה משמעות מיוחדת, פשוט חייתי בעולם פנטזיה מוזר בחוסר דאגות. הייתי תולעת ספרים ואנציקלופדיות במיוחד, עד כדי כך שזכיתי לכינוי 'אנציקלופדיה מהלכת' שלא הבנתי אז מדוע מגיע לי. כן, מין חנון בארון שלקח לו זמן להבין איך הוא נתפס במרחב של ילדים ממוצעים שהיו דומים אחד לשני בסך הכל, ואני מולם. אני זוכר פעם אחת שלא רציתי ללכת לאיזשהו טקס מיותר ואחד ההורים אמר לי "למה אתה חייב להיות שונה מכולם?" והשאלה החלה מנקרת בי. למה באמת אני חייב להיות שונה מכולם? אולי להיות שונה זה סימן רע, אולי להיות כמו כולם זה מה שיביא לי את המנוחה והנחלה המעורפלים?

מקום מפלט

ואז, בחטיבת הביניים הבנתי ששונה זה רע. אין שאלה בכלל. כלומר – אם אתה שונה זה טוב ויפה, אבל כשאתה נמצא ליד אחרים אתה חייב ליישר איתם קו. כי מה זאת אומרת, צריך להיות כמו כולם כדי להיות מקובל ולהרגיש בטוח בסביבת הלימודים. אז אם היקום המקביל שלי מהיסודי היה כמו שכבה נוספת למציאות שהייתי בה סתם כי היא הייתה כיפית והרגישה כמו בית אז היקום המקביל של החטיבה היה מקום מפלט. מין מקלט אטום ששומר עליי מהשמיים שמאיימים ליפול בגלל כל דבר קטן. אז לאט לאט הרגשתי שנוח לי רק במקומות האלה בהם אני מנותק מאחרים ומהמציאות, ורק שם אני חופשי ממכבש הציפיות העצום שהרגשתי שמוחץ אותי ואת היקום המקביל הנרחב שלי.

בתיכון דווקא החיבור ליהדות, לאמונה ולתנ"ך הביא אותי להכיר בכך שאין סיכוי שנבראתי הומו בטעות. לכל דבר יש סיבה, והתחלתי להאמין שההומואיות שלי היא לא פאשלה של אלוהים. הייתי כבר כמה שנים אחרי תחילת ההתאהבויות בחברים שסביבי, שהיו קשות עליי מבחינה מוסרית ורגשית בגלל ההסתרה וחוסר היכולת לממש. התחלתי להיפתח לחברה סביבי ופחות לכפות על עצמי צורות התנהגות שלא מתאימות לי. הבנתי שההומואיות הזו לא הולכת לשום מקום והיא כאן להישאר. חוויתי הארה של ממש – יש סיבה לקיום שלי, וגם אם אני לא מבין אותה עד הסוף אני אבין אותה עם הזמן, כי אלוהים הוא טוב לברואיו. משם הכל השתפר, וגם נהיה מלודרמטי יותר אם חושבים על זה.

בטח בה'

בהסדר נשאבתי לשגרת הלימודים במלוא הכוח, עד שמספר של עמותה מסכנת נפש הוצע על ידי שו"ת חסר אחריות לאלו ש"סובלים מנטיות הפוכות". מכיוון שעם כל האופטימיות בהארה הקיומית שהייתה לי, עדיין לא הבנתי איך בדיוק ההומואיות הזו תמצא ביטוי בחיים הדתיים שלי. חשבתי שבסוף איאלץ להתחתן עם אישה למרות שלא רציתי בזה באמת ולו לרגע. האמנתי שלא היו לי אפשרויות נוספות. שנייה לפני הצבא, שיחה רצינית ראשונה עם הר"מ שלי הלכה מעולה ופתחה אצלי סתימה נפשית של שנים.

בצבא יצאתי אל העולם הגדול פעם ראשונה. ראיתי אנשים שונים ומגוונים והתחלתי להעז לחשוב רחוק יותר אל העתיד ולהתמודד למרות הדיכאון הכרוך בכל קפיצה קדימה בדימיון. לא ראיתי מוצא, ובכל זאת ניסיתי להריץ תסריטים ולבדוק אפשרויות. בעקבות הטריגר של פרשת הרב אלון ודמות ההומו הדתי מסרוגים נמשכתי לאינטרנט כדי למצוא מענה לשאלות שהתחילו לבעור אצלי בראש. הגעתי לרב רון יוסף מארגון הו"ד שעזר לי לפתור את התסבוכת הדתית שהייתה לי בראש, מה שסלל את הדרך לצעדים הבאים.

חזרתי להסדר ושם כבר הרגשתי שאני בשל לספר לחברים המקיפים אותי. יותר מבשל הרגשתי שזה מתבקש גם אם לא הייתי מוכן לגמרי, הגיע הזמן להיות מוכן. אז גמגמתי ברמיזות את היציאה המשמעותית הראשונה שלי לחבר טוב, שקיבל בצורה מורכבת ואחרי כמה וכמה שיחות קיבל יותר ויותר ואפילו נהפך לחבר קרוב מאוד שידע עליי הכל בערך. סיפרתי למשפחה הקרובה ולהורים ולמרות שהיה מעט קשה בהתחלה, למדנו לדבר על זה עם הזמן והם עשו את הדרך שלהם גם בעזרת קבוצת התמיכה של תהל"ה. סיפרתי לעוד ועוד חברים שקיבלו באדישות יחסית או בכבוד והערכה וגם לרבנים נוספים מהישיבה שקיבלו באמפתיה ועניין אמתי ומכבד למקום בו אני נמצא בלי שום ניסיון לפקפק בי. הרגשתי לראשונה שאני נמצא בסביבה מוחשית, מציאותית, בה אני יכול להיות מי שאני בחופשיות. בלי מחשבות מיותרות. עד שהכל השתנה.

מזמור לעדר

בסוף שיעור ד' ראש הישיבה שלי זימן אותי לשיחה בעקבות שיר שכתבתי ותליתי על לוח המודעות. כתבתי את השיר בעקבות הצקות שקיבלתי כי בחרתי לא להשתתף בשבת שיעור מחוץ לישיבה ובמקום נשארתי בישיבה. השיר מדבר על כבשה שמתרחקת מהעדר והעדר שופט אותה על התעוזה והחוצפה בהתרחקות מהעדר, והיא מסבירה את בחירותיה, העדר מצקצק והכבשה הולכת לדרכה. כעבור כמה זמן כולם יוצאים בריאים ושלמים ומתברר שלא קרה שום דבר רע מכך שהכבשה עזבה את העדר. ראש הישיבה שלי פירש את השיר הזה כהתרסה נגד הישיבה, ולראשונה הוא התחיל לרמוז ואז להתייחס לנטייה המינית שלי ולקשור בדרכו המעוותת את אופי הנטייה המינית שלי שאיכשהו "מאלץ" אותי להיות "שונה דווקא". וזה שיר על הישארות שבת בישיבה, כן? ניסיתי להסביר לו למה התכוונתי אבל הוא כבר פירש את הפרשנות שלו וממש לא עניין אותו מה יש לי לומר. זו הייתה הרצאה שהדביקה אותי לכיסא בבעתה, בחוסר וודאות מוחלט למה שהולך לבוא לאחר מכן.

אז מה שהגיע לאחר מכן הם תנאים להישארותי בישיבה. ואלו התנאים כדלהלן:

א. אסור לי לדבר יותר על היותי הומו עם אף אחד בישיבה

ב. אסור לי לתלות יותר שירים בישיבה (עשיתי את זה מדי פעם)

ג. אני צריך להפסיק חברותות עם חבר'ה צעירים ולא להתחיל חברותות חדשות

הייתי בהלם טוטאלי ופשוט לא הצלחתי להבין מה לעזאזל הוא רוצה ממני. במקום לנסות לדבר אתי בצורה קצת יותר אנושית ורגישה, הוא פשוט בחר להפיל עליי מין הלכות כאלה שהוא המציא ואני פשוט צריך לציית אם אני רוצה להישאר במקום היחידי בעולם הזה בו הרגשתי שייך והמקום היחידי שאני רוצה להיות בו כרגע. הוא בעצם שלח אותי בחזרה לארון בתמורה שלא אזרק לרחוב. בכל מקרה הייתי מפסיד, אבל בחרתי להישאר באמונה שלמה שהוא בטוח יעזוב אותי לנפשי עוד כמה זמן אחרי שאראה לו שאני ממלא אחר תנאיו מעבר לזה שלא הייתי מוכן לוותר על המקום הזה רק כי הוא החליט שההומואיות שלי מפריעה לו להירדם בלילה, לא עשיתי שום דבר רע. לעזאזל, אפילו לא סיפרתי למישהו עליי כמה חודשים לפני כן כי כבר סיפרתי לרוב מי שהיה חשוב לי. אבל הוא נכנס לקיבעון שלקח לי זמן להבין את חומרתו. הסכמתי לתנאים בלב כבד, והגעתי לשיעור ה'. תחושת האח הגדול והצפייה המתמדת לא עזבה אותי וסבלתי מחרדות מוגברות, חוסר תיאבון ודיכאון כללי שליווה אותי לכל מקום. ראש הישיבה חמס לי, תלמיד שלו, את השלווה כדי שהוא יזכה לקצת שלווה. ומה מסתבר? שהשלווה שלי לא סיפקה את רעבונו. הוא לא נרגע, לא היה מרוצה. הוא היה בחששות, חי בסרטים דמיוניים שאני לא יכול לתאר לעצמי אפילו. הוא חי בסרטים כי אין דרך אחרת להסביר את השיחות הנוספות שהוא עשה לי כדי להזכיר לי על התנאים ולהדגיש את חשיבותם. לאחר חצי שנה, הוא מצא סיבה להעיף אותי ולסיים את הסיוטים וההזיות שהוא בטח חווה בגללי. הסכמתי להשתתף בסרט גמר של תיכון דתי על הומואים דתיים, בעילום שם כמובן, ולספר את סיפור חיי עד הישיבה. עצם עובדת ההסכמה איכשהו הגיעה אליו דרך בוגר הישיבה והוא החליט ש"כאן דרכינו נפרדות" כאילו שאי פעם הן הצטלבו בכלל. מיותר לציין שלאורך כל הדרך, היה מדובר במאבק אישי שלו בי שכמעט שלא עירב רבנים נוספים או דמויות חיצוניות כולל ההורים שלי שגילו על הסיפור רק בסופו.

עתיד ורוד

אז ככה מצאתי את עצמי בבית, מנושל מהסביבה האוטופית-כמעט שטיפחתי לעצמי. מתמודד עם חרדות ופחדים שכבר שכחתי שהרגשתי. העתיד רחוק ולוט בערפל גם אם אני יודע יותר טוב מה אני רוצה. הוא היה בעיקר רחוק – נתקעתי 11 חודשים בבית, בלי הרבה אפשרויות למימוש עצמי, פריקת תסכולים או סתם תקשורת חברתית עם בני גילי עד שהתחלתי את הלימודים באוניברסיטה בתקשורת וסוציולוגיה.

בסוף השנה השנייה הצטרפתי להקמת התא הגאה באוניברסיטת אריאל, והשנה אנחנו ממשיכים את הפעילות בתדירות של פעם בשבועיים. אנחנו מוכיחים לכולם ולעצמנו שגם באריאל, מקום עם אוריינטציה דתית-שמרנית כביכול, יש מקום לתא להט"בי על שלל צבעיו וגווניו. ככה יצא שהומו דתי ולסבית דתייה נמצאים בצוות התא הגאה, סיטואציה משעשעת, משמחת ומרעננת אם אתם שואלים אותי. הגיע הזמן, לא? ;)

לגבי זוגיות אין הרבה לומר. אני בן 25, רווק מבחירה. לא מחפש כרגע, אבל אם יצוץ לו איזה בחור חמד דתי ששווה התייחסות נראה אם יש על מה לדבר. בינתיים טוב לי מאוד להיות בלבד, מאחל לכולם להרגיש כמו שאני מרגיש ברווקות. ברוך ה' יש לי רק על מה לברך ולהודות. הרבה הרבה הרבה. אני משתדל להעניק לאחרים, כי כשהכוס עולה על גדותיה חייבים לעשות משהו עם היתרה במקום שתלך לאיבוד. העתיד וורוד תרתי משמע, ומה שיבוא יבוא. תכל'ס, אני ממש סקרן מה יבוא. אני כבר מוכן :)

השאר תגובה

עוד ב- ובחרת בחיים ››

תגובות הגולשים 3 תגובות

avatar
mendi peretz
22 בדצמבר 2014

אני לא דתי ואם היו שואלים אותי לפני כמה שנים על יהדות ואלוהים היתי ישר אומר שזו פונקציה לדתיים . היום לאחר התבגרות נפשית אני מבין מקבל ואפילו אוהב את היהדות ואלוהים . בגיל 16 יצאתי מארון והיום אני יודע שגם את הארון היהודי אני מתחיל לפתוח . אהבתי את הדרך ולמלחמה שלך ומאחל לך עוד שנים של עשיה ולמדיה כמו עכשיו . ואיך אתם אומרים "ישר כוח" אז ישר כוח אמיתי .


הגב
    avatar
    michael
    5 בינואר 2015

    אני לא יודע מה לחשוב
    אומרים לי שאני חולה
    שאני צריך להתבייש להתקיים
    שאני לא צריך לאהוב את אלוהים שלי, כי הוא לא אוהב אותי כמו ש
    שאני צריך לקבל טיפול
    שאני סוטה
    חסר האחריות
    טיפש
    (ומילים אחרות אני לא יכול לכתוב)
    שבשבילי זה גיהינום
    שיש לי את הבחירה של בחירה בחיים נורמלים
    שזה אני שיוצר לי את הבעיות האלה
    אני לא יכול לשקר יותר
    לשקר
    לעצמי
    ולשקר לאחרים
    לבכות מדי
    ניסיתי לשנות
    שנים
    רבנים
    פסיכולוגים
    שטיפת מוח
    לחץ משפחתי
    תפילות
    כדי לקבל מה?
    להבין שאני מי שאני
    וזה לא טוב לאנשים
    אז אני צריך לזרוק את כל זה?
    הזהות היהודית שלי?
    השמחה שלי?
    החברים שלי?
    המשפחה שלי?
    כל החיים שלי …
    לבכות ולסבול?
    או בוחר לחיות?
    שאני עייף
    שביר מדי
    ביטחון עצמי על הפנים
    חוסר תיאבון
    רזיתי
    אני עדיין מקווה שכאשר אני מכריח
    אני חושב כל הזמן
    אני לבד
    כל כך לבד
    אבל מה שנותן לי כוח
    זה הוא גיליתי שאני לא לבד
    חברותא הוא הישועה שלי

    אני רק רוצה להירגע ולפגוש אנשים שמבינים אותי
    אנשים נורמלים כמוני
    שנראה
    ps: זה טיפשי לכתוב את זה כאן, אבל

    ה 'אני אוהב אותך


    הגב
      avatar
      שם
      19 בינואר 2015

      אנשים שאומרים לך מה אלוהים חושב אלה אנשים קטנים!!
      תאהב את עצמך כמו שאתה עצוב לחשוב שכך מרגישים אנשים שולח לך חבוקים חזקים


      הגב
יצירת קשר מהי חברותא
  • תגובות אחרונות:


  • RSS