"אני אוהב את תמיר" – ביקורת ספר

לכתוב ביקורת על 'אני אוהב את תמיר' הייתה משימה לא פשוטה. הקריאה בו החזירה אותי אחורה, לפעם הראשונה שקראתי אותו. קצת צחקתי, וקצת בכיתי, וקצת הייתי מתוסכל וקצת הייתי מאושר. בדיוק כמו בפעם הראשונה, לפני שבע שנים ▪ ביקורת ראשונה בטור "מבקר בספרים" של נתנאל

60515"נמאס לי, נמאס לי, נמאס לי.
אני רוצה לכתוב עלי, על עצמי, באמת. בלי לפחד.
ואז התחלתי לחשוב מי אני בעצם, ומה אני. ואז חשבתי על תמיר. ואז בכיתי בלי קול."
(עמ' 27)

במילה אחת: ממתק.

דני הוא תלמיד כתה י"ב בתיכון בגבעתיים, בסוף שנות השמונים. בחור רגיש, חכם, מוכשר, וגם הומו. וכמו בסיפור התבגרות, דני אוהב את תמיר, תמיר לא אוהב את דני. כלומר תמיר אוהב את דני, אבל לא בצורה שדני היה רוצה, או אנחנו. ולדני זה קשה. ולתמיר יש חברה, ודני מתלבט אם ומה לספר, והקשר בין דני לתמיר הוא קשר חברי חזק, מה שהופך את הכל לעוד יותר מבולבל. הסביבה – דודה ניצה והתלמידים הפחות סובלניים בכתה – לא עוזרת, ולהיות מתבגר זה אף פעם לא קל, כשצריך לתמרן בין חיפוש הזהות לבין חברים, משפחה, לימודי נהיגה ובגרויות.

הדבר המוצלח ביותר בספר הוא הביצוע. לא חסרים ספרי נעורים על ההוא שמתאהב בהיא (ובהוא), אבל הביצוע של אלי להר, ראוי בעיניי לציון מושלם. להר מתאר בצורה מדויקת את כל הניואנסים הקטנים בחוויית ההתבגרות בכלל ושל המתבגר ההומו בפרט: בצד רגעים הומוריסטיים כמו מלחמת קליפות תפוזים בתיכון, מופיעות דילמות כגון שיחת דירוג נשים על ידי סטרייטים שבה צריך להעמיד פנים, שאלת המקלחות המשותפות, התהייה האם אני היחיד בעולם, והאם לומר את דעתך כשמתפתחת שיחה בחברה על הומואים. גם בפן הרגשי, להר מצליח להעביר בצורה נפלאה את התחושות הקטנות של האושר כשמתבוננים במישהו שאוהבים, לא משנה כמה הוא סטרייט.

יותר מכך, התחושה בספר היא שכל אזכור תרבותי הוא במקומו. הספר אמנם יצא בשנת 2005, אבל העלילה מתרחשת בשנת 1988: תקופה שרק התחיל בארץ שינוי גישה ביחס ללהט"בים ולפני שנות התשעים העליזות והאינטרנט. הבחירה הזו משרתת בצורה נהדרת את אווירת ה'לא ברור על מה אפשר לדבר'. כשדני מדבר על ללכת לתערוכה של מגריט, אמן סוריאליסטי שעסק ביצירותיו בבלתי אפשרי, או כשהוא מספר לתמיר כבדרך אגב על יצירה קלאסית שהוא שמע ברדיו, שהיא מנגינה שמשמיעים אותה בחתונות, ברור שיש כאן כוונת מכוון. אבל גם בלי להיכנס לאבחנות דקות, דמותו של דני כל כך משכנעת, שהוא יגרום לכל אחד שגדל בסביבה שבה הוא היה צריך להחביא עמוק בארון את הנטייה שלו – להזדהות עם הספר עד כאב. כמי שלמד בישיבה, והתאהב בחבר הסטרייט שלו לחדר, הרגשתי כאילו הסיפור נכתב עלי.

הספר מסתיים בסוף כתה י"ב של דני, ולכן לקורא נותר לתהות לאן דני המשיך. האם הוא יצא מהארון לגמרי? התחתן וחי עם בן זוג? האם הוא הצליח לעשות את המעבר הנפשי ממצב בו הוא לא אוהב את זה שהוא הומו לעבר חיים מלאי שמחה עם בן זוג, שבניגוד לתמיר, גם מחזיר לו אהבה?

הספר – כמובן – לא מספק תשובות על כך. אבל הגישה האופטימית בו, למרות הדרמה וקשיי ההתבגרות, לא מותירה ספק שדני כיום מגדל כלב יחד עם בן זוגו אי שם. ורק בשביל ההרגשה הזו, היה שווה לקרוא את הסיפור.

בכלל, לכתוב ביקורת על 'אני אוהב את תמיר' הייתה משימה לא פשוטה. כשחזרתי לקרוא בו שוב, ניסיתי לחשוב במונחים ספרותיים מפוצצים כמו 'מבנה עלילה' או 'פרוטגוניסט' (דמות ראשית). אבל הקריאה בו החזירה אותי אחורה, לפעם הראשונה שקראתי אותו, שהייתה גם הפעם הראשונה שהרגשתי שמישהו הצליח לקחת את החוויה האישית שלי ולתת לה מילים. אולי – לתת לה מקום בעולם שבו האמנתי שאין לה מקום. אז קצת צחקתי, וקצת בכיתי, וקצת הייתי מתוסכל וקצת הייתי מאושר. בדיוק כמו בפעם הראשונה, לפני שבע שנים. וספר שמצליח לגרום לקורא מנעד רגשות רחב כל כך, הוא הישג ספרותי מרשים.

אני אוהב את תמיר
אלי להר
הוצאת מעריב
276 עמודים

השאר תגובה

עוד ב- מבקר בספרים ››

תגובות הגולשים

יצירת קשר מהי חברותא
  • תגובות אחרונות:


  • RSS