טיפולי המרה: מאיבוד לגיטימיות לצבירת תאוצה – בכתבה אחת

עם כל העניין הדתי, מדובר במחלוקת מדעית – האם טיפול פסיכולוגי הוא כלי יעיל לשנות נטייה מינית? ▪ טור דעה נוקב מאת איתי על הכתבה העוסקת בטיפולי ההמרה במוסף מוצש של מקור ראשון

10389599_10152176731287967_1287244807067377952_n1את הכתבה שהתפרסמה בעיתון מוצש ביום שישי 6.7, ניתן לסכם בשלוש מילים: עבודה עיתונאית מביכה.

"עיתונאית" דווקא, שכן את יצירת המופת הזו צריך ללמד בתי ספר לתקשורת כדוגמא לאיך לא לעשות כתבה. ניתן היה לחשוב שהאחריות היא על יונתן אוריך, שכתב עד לאחרונה באתר "כיפה", אתר חדשות פנים-מגזרי, ולכן באופן טבעי מסתפק בהבאת צד אחד וכיוצא בזה להביא עבודה עיתונאית לוקה בחסר. ניתן גם היה לחשוב שהאחריות היא של עורכי "מוצש", שתחת ידם יצא (בטעות?) גיליון הומופובי במיוחד בשילוב הכתבה עם טוריהם של כותבים אחרים. עם זאת, נדמה שהאשמה נמצאת במקום אחר בכלל, אבל לזה נגיע בסוף.

מילים בעייתיות, אי דיוקים מביכים

פעמוני האזהרה צלצלו כבר בבחירת המילים הבעייתית בכותרת המשנה, שם נכתב כי טיפולי המרה הם "שנויים במחלוקת". ההגדרה הזו עושה חסד עם טיפולים שיש דיונים על הוצאתם מחוץ לחוק. אפשר כמובן להתעלם מהקונוטציה, הרי גם מחלוקת של מיעוט נגד רוב היא מחלוקת. אבל עם כל העניין הדתי, מדובר במחלוקת מדעית – האם טיפול פסיכולוגי הוא כלי יעיל לשנות נטייה מינית. בכתבת תחקיר רצינית היינו מצפים שהעיתונאי יפתח את האתר של הסתדרות הפסיכולוגים האמריקאית, שאחראית למגדיר ה-DSM, ויקרא את המחקרים המקיפים שלהם לגבי חוסר יעילותם של טיפולי המרה, או שיצטט את דעתם של ארגון הפסיכיאטרים האמריקאי וארגון הבריאות העולמי. היינו מצפים גם לקרוא את הביקורת על המתודות של חלק מהמחקרים המצדדים בטיפולי המרה, שבחנו דווקא אנשים דתיים ומדדו את הצלחת הטיפול כחיי נישואים של שנה אחת. בכלל, היה נחמד אילו היינו מקבלים כתבה שנכנסת גם לאחורי הקלעים של העולם הטיפולי, ולא מסתפקת בהכללות גורפות ופשטניות.

כנגד הטענה הזו אוריך יכול לטעון שהמטרה איננה כתיבה מדעית אלא הבאת סיפורם האישי של אנשים. אולם, התירוץ הזה לא עוזר כנגד אי-הדיוקים שהופיעו בכתבה. כשכתוב בכותרת המשנה שהטיפולים "צוברים תאוצה", יש התעלמות מהעובדה שהם נתונים לביקורת חברתית וציבורית שלא הייתה קיימת כלפיהם בעבר, והעדויות על JONAH שהובאו בכתבה, הן רק קצהו של תהליך שמתרחש בשנים האחרונות. הנה לדוגמה:

– "אקסודוס אינטרנשיונל", ארגון נוצרי שעסק במתן טיפולי המרה, פרסם ביולי 2013 הודעת התנצלות על שהבטיח הבטחות שווא לגבי שינוי נטייה מינית, וייתכן שיש קשר בין פרסום זה לחשיפת בכירים בארגון שטענו בעבר כי שינו את נטייתם ובכל זאת קיימו מערכות יחסים עם גברים.

– בארגון המקביל שלו בארץ, "עצת נפש", רבנים שבעבר תמכו ואף הפנו אליו, כדוגמת הרב שרלו, כיום מסתייגים ממנו.

תחקיר שנערך על ארגון עצת נפש בתכנית עובדה בשנת 2009 חשף התנהלות בעייתית מאד, כגון הצעה לבחור שנמשך לבני מינו לנהל קבוצת תמיכה. סביר להניח שחלק מההסתייגויות של הרבנים קשורות לכך.

איך הנתונים הללו מסתדרים עם ביטוי כמו "צוברים תאוצה", קשה להבין.

מפח נפש

Untitled11בכלל, נדמה כי וידוא עובדות הוא לא הצד החזק של הכתב, ולכן ובאופן שיטתי הוא 'שוכח' לבדוק אותן ומסתפק בקלישאות. הכתבה נעדרת בדיקה לעומק של מי עומד מאחורי "עצת נפש". בכתבה מצוין כי "בארגון פועלים אנשי מקצוע מתחומי הפסיכולוגיה והחינוך" וכי "מאחורי הארגון עומדת שורת רבנים", כשבפועל המצב מעט שונה:

– את הארגון הקימו ב-2001 קבוצה של אנשי חינוך, ומיד לאחר מכן מי שנתן להם את התמיכה הפומבית הרחבה ביותר היה הרב שלמה אבינר, שע"פ עדותו בתחקיר "עובדה" לא ברור עד כמה הוא יודע מה באמת קורה שם.

– את שאר מכתבי התמיכה גייס הארגון רק מאוחר יותר, ייתכן ואת חלקם בעקבות אותו תחקיר, אך אף אחד מהרבנים הללו שמוזכרים בכתבה לא נכנס בעובי הקורה לגבי איך מתנהל הארגון עצמו ומה מידת המקצועיות של האנשים שם.

– הסדנאות עצמן, לפחות בעבר, נערכו ללא ליווי של אדם המוצג למטופלים כפסיכולוג או עובד סוציאלי מוסמך. בוועד המנהל אמנם חברים שלושה פסיכיאטרים, אך לא ברורה רמת מעורבותם, שכן המטופלים בארגון לא מופנים דווקא אליהם.

– האנשים המתנדבים בקו הטלפון, ומדריכי הסדנאות וקבוצות התמיכה לא נדרשים בהכרח ע"י הנהלת הארגון להיות פסיכולוגים או עובדים סוציאליים.

ניתן באותו הקשר להזכיר את דרור זנדמן, מטפל דתי שטוען שניתן לשנות נטייה מינית, ובכל זאת מסתייג מ"עצת נפש" עקב חוסר המקצועיות שלהם.

כל המידע הזה גלוי לציבור באינטרנט, בתחקיר עובדה ובאתר 'עצת נפש'. ואיפה כל המידע הזה בכתבה? לאוריך פתרונים.

דרושה: חשיבה ביקורתית

הגרוע ביותר בכתבה הוא הדברים הנעדרים ממנה: איתגור מושאי הסיקור והפעלת חשיבה ביקורתית – תכונות בסיסיות לעיתונאות מעמיקה. לכל אורכה של הכתבה, לא מצאנו אפילו פעם אחת הטלת ספק או עימות אחד מהמרואיינים עם נתונים הסותרים את דבריהם, דבר שעשוי להעיד על חשיבה מדעית-ביקורתית דלה עד מאד.

– הכתב אינו מעלה תהיות על הפילוסופיה שעומדת מאחורי הטכניקות של טיפולי ההמרה. מי שבקי בתיאוריות של מחשבה חברתית מודרנית, נניח "המין השני" של סימון דה-בובואר, אמור לדעת שלא ניתן לסווג פעולה נייטרלית כ"הליכה לחדר כושר" כפעולה "גברית" או "נשית".

– הוא לא שואל את מרואייניו המצדדים בלנסות טיפולי המרה – עמית, דוד והרב הראל, מה דעתם על אנשים שבעקבות הטיפול חתכו לעצמם את הורידים והתאבדו.

– הוא לא טורח לעדכן את עמית שבמקום להוציא קבלות למלאך על טיפולים פסיכולוגיים, אפשר להוציא קבלות על טיפולי פונדקאות להבאת ילדים, ובכך חושף את הסכמתו להנחה המובלעת שלהומואים אין משפחות.

– הוא לא שאל איש מקצוע האם טיפול סרוגייט (המכונה בכתבה "פונדקאות מינית") , שנועד במקורו לעזור לאנשים בעלי קשיים בתפקוד מיני, נחשב ככלי יעיל לשינוי אוריינטציה מינית.

– הוא לא שם לב שגם דוד, בוגר טיפול ההמרה, מודה שהוא עדיין נמשך לגברים, כך ששימוש במילה 'המרה' הוא מוגזם, ושאולי יהיה נכון יותר לדבר על נישואים לאשה למרות המשיכה המינית לגברים.

כשהופנתה לאוריך ביקורת בסגנון זה בדף הפייסבוק שלו, תגובתו הייתה שהוא זה שפגש את האנשים שעברו את הטיפול, וגם הוסיף כמה קללות. השאלה היא איך עוזר לנו הקוראים שהעיתונאי פגש אותם, אם הוא מסרב לשאול אותם את השאלות הקשות.

"הרב של ההומואים"

ואם לא הותשנו מספיק, הגיע לנו גם הראיון עם הרב הראל, בו הופיע כתב הסמכה מביך. הרב הראל הוא לא "המרן הלא מוכתר" של קהילת ההומואים, רחוק מזה. הוא מעורר ביקורת גדולה בקרב חלקים גדולים מקהילת ההומואים הדתיים, אפילו בקרב המגיעים למפגשי ארגון 'כמוך'. מובן שהשימוש בתואר הזה הוא הגזמה מופרזת, שהיה ניתן להימנע ממנו באמצעות טלפון לאחד מארגוני ההומואים הדתיים האחרים כגון "הו"ד" ו"חברותא".

אם היה צריך להתעקש על רב בכתבה – או לכל הפחות לשמור על איזון מסויים בנוסף לרב הראל, ניתן היה לפנות לרב שרלו, שהיה בין הראשונים שטרחו להתייחס לנושא באופן פומבי כבר בסביבות שנת 2001. רמת הידע וההיכרות האישית שלו, התמחותו בתחומי אתיקה והימצאותו בקונצנזוס של הקהילה הדתית ההומו-לסבית, גדולות בהרבה משל הרב הראל.

בכל מקרה, אם אכן צודק הרב הראל ואכן "שני שליש חוו חוויית שינוי" מדובר על אחוזי הצלחה של כ-66%. איך זה יכול להיות אם אין מחקר אחד המקובל על הקהילה המדעית שתומך באחוזי הצלחה כה גבוהים? (לפני 5 שנים אגב, טענו בעצת נפש ל100% הצלחה)

אוריך אינו מאתגר אותו בשאלה הזו, וגם לא בשאלה הפילוסופית-דתית-מוסרית "האם טיפולים נפשיים הם פתרון לבעיה הלכתית" או האם יש מקום לטיפול בזהות ומשיכה מינית כאשר התורה לא אוסרת על כך. במקום זאת בוחר הכתב לקבל את דבריו משל היו תורה מסיני.

גם אם נניח והרב הראל צודק בכל דבריו, הרי שיש כ-33% שאינם יכולים לשנות את נטייתם. ומה איתם? הכתב לא שואל, ולרב הראל אין תשובה. לפחות בשבילם הופיעה בכתבה אילת וידר-כהן. תודה לכתב שהביא לפחות את הטיפה בים הזו.

עיתונאות טעונת שיפור

הכתבה הזו הייתה עונש לציבור הקוראים, כיוון שהיא מופת לכתיבה עיתונאית בינונית, ולכתבת צבע שמתחפשת לכתבת תחקיר. עיתונאי אמיץ אמור לאתגר את מרואייניו בהנחת היסוד שלהם, לא לכתוב כתבה כשארבעה מתוך חמישה מרואיינים מצדדים בכיוון ברור. אולם, כשמגיעים לחיפוש האשמים בפארסה העיתונאית הזו, ניתן להסיר כל אחריות מאוריך, שאינו אשם בכך שהוא עיתונאי בינוני, וגם את המדיום אין להאשים, שכן אולי כתבה כזו ראוי לפרסם ב"דיוקן" ולא ב"מוצש".

אני מייחל לכך שהעתיד יגיד לי שטעיתי ושהכתבה היא לא סימפטום לחברה שהתגרשה מחשיבה רציונלית-מדעית, מהרמב"ם ומליבוביץ', ושלא מתביישת לגייס את ה"מדע" לשירותה, למרות שאין לה מושג איך אמור להתנהל מחקר מדעי רציני. והגרוע ביותר: שאין לה בעיה עם עיתונאים מנבלי פה (לפחות כך נראה עד כה), אבל יש לה בעיה עם מי ששונה ממנה.

השאר תגובה

עוד ב- על "טיפולי המרה" ››

תגובות הגולשים

יצירת קשר מהי חברותא
  • תגובות אחרונות:


  • RSS