פרקי אליק – פרק שלישי

"אומרים שבנות מסוגלות לקבוע הצלחה של הדייט תוך עשר שניות; בנים תוך דקה. למה דייטים נמשכים יותר מזה? אולי בשביל האשליה שזה לא מבחן, שזאת פגישה בין בני אדם ולא מה שזה באמת, מסע ציד" ▪ אליק מספר על הדייטים הראשונים שלו

eliq_chap3פרק שלישי, ובו מתוארות באופן חי ומזעזע כמה פגישות ראשונות וקהל הקוראים נותר עצור-נשימה עד לפרק הבא, שבו מובטח המשך

"יש לי שתי דרישות מדייט ראשון," קבעתי. "שהוא יצחיק אותי, ושאני ארצה לנשק אותו בסוף."

זה היה הרף שהצבתי לאדם לקראת הדייט הראשון שלנו, וזה סימן אותי בתור בחור שיודע מה שהוא רוצה, מה שגרם לי להיות מאד מרוצה מעצמי. (אדם חשב שאני פוץ.) שבוע לפני כן הדרישות היו "עצמות בריח מרשימות וחיבה גלויה לעגנון", ולפני זה "טעם טוב בסרטים וטעם גרוע במוזיקה". בשבוע שלאחר מכן הרף לא עודכן, ובכך הקיץ הקץ על מפגן הדייטים הראשונים שלי, רגע לפני שנהייתי ממש טוב בזה.

לפעמים אני מתגעגע. זה מוזר, אני לא משלה את עצמי: יש לי אופי של רווקה מזדקנת, והייתי אומלל בכל שנייה בה הייתי לבד. אבל יש משהו, לא בדייט עצמו אלא ברגע שלפניו, בשניות לפני שהבחור הופיע או ברגעים מול המראה (להתגלח? לחייך? ללבוש את החולצה הדהויה עם ההדפס של בן גוריון?): יש רגע של שלמות, של פוטנציאל מוחלט. כי אם הכל יכול לקרות, הרי יכול להיות גם כל כך טוב.

לרגל מלאת שלוש שנים לדייט הראשון האחרון שלי, ריכזתי לעצמי רשימת קטסטרופות קטנות. "מכות קטנות, כמו ביצה לקילוף." לתועים בנבכי הדייטים אולי זו הבטחה עמומה ש"איט גטס בטר", ולמתגעגעים, שוט של מציאות.

~

ומילה על רחל המשוררת: כשאיש יוצא לדייטים, הוא צריך משורר שיילווה אותו, שיעצב את פס הקול של התקווה והדיכאון. אולי זה קצת חסר תחכום, אבל אני מרשה לעצמי להמליץ על רחל. במנות קטנות. היא רומנטיקנית דביקה ונואשת, אבל משהו בה דוחף לחזור ל"אטרף" אחרי כל אכזבה, ושבע להיוואש, ושבע להאמין.

~

פְּגִישָׁה,

(ליד מעונות ג', באר שבע)

עברתי לבאר שבע כדי לצאת עם בנים. צעד מטופש להפליא, אם מסתכלים על המבחר ב"אטרף", אבל אני לא העזתי לפתוח את האתר הזה מהבית, וקיוויתי שמאה קילומטרים של חול לכל כיוון יהוו רצועת הגנה מספקת. הדייט הראשון הראשון שלי היה סטודנט לרפואה. עמדנו מתחת לעמוד חשמל ודיברנו, ידיים בכיסים. לא ידעתי אם אנחנו אמורים ללכת לשבת בפאב; מה ישמעו מהשיחה אנשים שישבו לידינו. איך אציג אותו אם יעבור מישהו שאני מכיר. כל הזמן הסתכלתי לצדדים. אני לא הייתי הדייט הראשון שלו: היה לו חבר במשך שנה ומשהו, והוא היה אפילו מחוץ לארון, נדמה לי. אבל כמו פולניה שמספרת על סרטן, במשך כל השיחה הוא התחמק מלהגיד "הומו". מצדי, כמו כל דוסית, דיברתי על ילדים: כמה טראגי שלא יהיו לי כאלה. "אני אהיה רופא," הוא ענה לי, "ואני אציל המון ילדים. זה מפצה על זה. יש גם הורים ממש גרועים."

אני הייתי יכול להיות אבא ממש טוב, חשבתי. לא היה דייט שני.

~

חֲצִי פְּגִישָׁה,

(באר שבע: רחובות המשחררים-מצדה-רגר-בית חולים סורוקה)

תובנה אחת יש לי משיטוטיי בבאר-שבע: היא לא נגמרת. במסגרת הניסיונות להשאיר את הצעירים בדרום, באר שבע פשוט מייאשת אותם מראש מפני כל ניסיון לברוח. אם כן, שוטטנו, אני והדייט שלי: מאז הפסקה הקודמת חלפו כבר שנתיים, וזה היה דייט-ולא-דייט, מסוג הדייטים שיוצאים אליהם כי אין חלופה אחרת, וכי עשרים ושלושת ההומואים שגרים בעיר הזאת צריכים, מתישהו, להיפגש. לפחות מבחינה סטטיסטית. האיש היה מבוגר ממני בשמונה שנים, ובשמונה השנים הללו הוא הספיק להתאהב במישהו, לחיות איתו, להימאס עליו, להיפרד ולהתגעגע. בן הזוג שלו עבר לחיות בשבדיה, לחקור כנימות או מגנטים, אני לא זוכר. "זה חסר מוצא," הוא אמר לי, "אהבתי אותו מאד. אני עדיין אוהב. אבל התרגלתי אליו: ידעתי איך הוא יגיב לכל דבר. זאת אומרת, לזוגות 'רגילים' יש ילדים וזה המון התעסקות, ומשהו כל הזמן קורה, משהו חייב לקרות, ואז הם לא חייבים לעצור ולחשוב, טוב לי עכשיו? אני מאושרת? אבל את ההומואים זה מאכל."

אמרנו שניפגש שוב אבל לא נפגשנו.

~

מַבָּט אֶחָד מָהִיר,

(בית קפה מול גן הסוס, ירושלים)

הדייט הקצר ביותר שהיה לי נמשך חמש דקות. אומרים שבנות מסוגלות לקבוע הצלחה של הדייט תוך עשר שניות; בנים תוך דקה. למה דייטים נמשכים יותר מזה? אולי בשביל האשליה שזה לא מבחן, שזאת פגישה בין בני אדם ולא מה שזה באמת, מסע ציד. עם הבחור דנן התכתבתי די הרבה לפני הדייט, והוא היה מצחיק ושנון. עליתי בשבילו לירושלים. כשהגעתי לבית הקפה הוא כבר ישב בחוץ ושתה דיאט קולה.

"נראה שנחמד לך בלעדיי," אמרתי.

הייתה שתיקה מביכה. "אז מה קורה?" הוא שאל.

"יכול להיות יותר גרוע," אמרתי. עוד קצת שתיקה.

"זה לא הולך לשום מקום," הוא אמר, ונכנס לשלם.

הוא יצא אליי: "נלך?"

עמדתי איתו, מבולבל.

"אתה מתכוון, ביחד?"

"לא," הוא אמר, והלך.

~

קִטְעֵי נִיבִים סְתוּמִים – זֶה דַי

(מסעדה בשרית, נמל הרצליה)

"הטוב ביותר הוא לנצח את האויב בלי קרב," קבע סון-צו, "והגרוע ביותר הוא להטיל עליו מצור". אבל אם כבר הטלת מצור, הוא התרה, תן לאויב דרך מילוט. אנשים חסרי תקווה הם מסוכנים. כשאתה בדייט בנמל הרצליה, מרחק שנות אור מהציוויליזציה המוכרת או מתחבורה ציבורית אליה, כשאפשרות המילוט היחידה שלך היא הרכב של הדייט שהביא אותך לשם מלכתחילה, אתה נוטה להסכים עם סון-צו. לא שזה עוזר, בשלב הזה.

נקודת האל-חזור של הדייט האומלל ההוא הייתה המילים: "אז מה אתה עושה בחיים?" המילים היו שלי, ולמותר לציין, גם המילים האחרונות שאמרתי באותו ערב.

"מה אני עושה?" הוא גיחך. את הטריק הזה הוא כבר הכיר היטב, "אתה יכול לחלום שאני אגיד לך מה אני עושה! אתה תגנוב לי את הרעיון." ניסיתי לחשוב על שאלה סתמית אחרת, אבל כבר לא היה בזה צורך. הוא נכנס למצב אוטומטי. הזמנתי בירה. הוא סקר את השינויים בשוק הטכנולוגיה העולמי, הבטיח שהרעיון שלו ישנה את הדרך שבה מתנהל סחר בסמים, או רובוטים, או מכונות לשטיפה עצמית. האנושות, הוא הסביר לי, מתחלקת לשני חלקים: החלק שהוא לא סובל, והחלק השני, שגם הוא, לדעתו, לא משהו. המלצרית הביאה לי בקבוק של שליש. את צוחקת עליי? שלחתי אליה מבט מתחנן, יש לכם כלורופורם במקום? הסתבר לי שאני בדייט עם "האוניברסיטה המשודרת" של גלי צה"ל. הוא עבר לדון בתרבויות המזרח, אופי מחורבן, חורי תולעת בדיני חברות. כשהתברר לי שלתגובות שלי אין שום השפעה על המשך השיחה, עברתי לשוחח עם הלחם: כשלוחצים עליו מלמעלה, אפשר לדמיין שהבחור מדובב אותו. מסתבר שנעים יותר להאזין לטיעונים חסרי פשר כשהם בוקעים מפיה של פוקאצ'ה.

"אפשר לפנות לכם?" שאלה המלצרית, ונשאה איתה את ידידי היחיד, האחרון.

~

הוא נפרד ממני על סף רכבת מרכז. שלוש פעמים התקשרתי כדי לזרוק אותו, אבל הוא סינן אותי. ברכבת שהשיבה אותי אל הדרום הבטוח, חשבתי שאולי כל העניין הזה, להיות הומו, היה בבסיסו שגיאה מיותרת.

rachel_picסל תרבות

עד לפרק הבא ולבשורות טובות יותר: שירי רחל, בגרסאות המודפסות לרומנטיקנים או בפרויקט בן יהודה לקמצנים. קַשּׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת: הֲבָא? הֲיָבוֹא?

השאר תגובה

עוד ב- פרקי אליק ››

תגובות הגולשים

יצירת קשר מהי חברותא
  • תגובות אחרונות:


  • RSS