פרקי אליק: פרק שני

והפעם אליק משתף אותנו ביחסים בינו ובין בן זוגו – שאינו דתי. ובסל התרבות – תקופת מבחן

eliqs

פרק שני, ובו האהבה מנצחת וכלי המטבח יוצאים מדעתם

"תיזהר," אמרתי, "אל תטריף לי את המחבת".

עד לאותו רגע זה היה ערב רגוע. חגגנו חודש ביחד. היינו צעירים ומאוהבים, והשלינו את עצמנו שלנצח נבשל ארוחות ערב מושקעות, כאילו לא נהפוך בתוך חודשיים נוספים לקשישים נרגנים שמזמינים פיצה וצופים בשידורים חוזרים של ערוץ הכנסת.

"מה?"

"לא!" קראתי, "אתה תטריף אותה!"

אדם הביט במחבת.

"מה נראה לך שאתה עושה, אידיוט!" היא צווחה, "חמאה? מה אני נראית לך? אני בשרית! איפה אני אקבור את עצמי מהבושה עכשיו?! איך תכשיר אותי, גוי? איך?"

השצף הוורבלי של המחבת שלי תפס אותי לא-מוכן, אבל לא הפתיע את אדם. הוא לא הצליח למצוא שום הסבר אחר המניח את הדעת לביטוי "מטריף". האזהרה המוקדמת שלי נשמעה לו בדיוק כמו "אתה מפחיד לי את המזלג" או "אני חושש שהרגזת את המקלחת."

בעלי שיחיה הוא גבר מרשים, רחב אופקים, עם רגליים יפות ותחושת הומור. דא עקא, שהוא גוי גמור.

(רגע לפני שאני עולה על הכוונת של "יד לאחים", יש לציין שהוא לא לגמרי גוי בהתאם להגדרה ההלכתית המקובלת. שכן, אם נצמד לפן הטכני, יש לו כל מה שנדרש – כלומר, חסר לו כל מה שצריך – בשביל להיות יהודי. אבל אל תנפנפו מולי בהלכה: הומואים דתיים יודעים היטב שההלכה היבשה הרבה פעמים מפספסת את המסר).

זמן קצר אחרי תקרית המחבת, בביקור בקיבוץ, סבתא שלו הזמינה אותנו לשבת: "אתם יכולים לבוא להתארח," היא הבטיחה חגיגית, "הנה, יש פה ליד חדר אורחים, ואני מקפידה לשמור אותו כשר, אני מארחת שם רק אנשים כשרים, והכל מאד מאד כשר שם."

המאמצים שלה נגעו ללבי; הניצוץ היהודי זהר ממנה כמו מרגלית בדג, ממש כאילו יצאה מתוך הסיפור השבועי של "שיחת השבוע". נפעמתי: כמו דניאל בגוב אריות, היא מקפידה על דיני כשרות בקיבוץ, חרף העובדה שאיש מעולם לא לימד אותה כשרות מהי, ושבחדר המדובר אפילו אין מטבח.

לאחר שיושב עניין הכשרות לשביעות רצונה, עברנו לדון בארוחת הצהרים:

"אִילִיק, עכשיו תשמע רגע. אני יודעת שאדם לא אוכל את זה, אז אני שואלת אותך: אתה אוהב שרימפס?"

המתנתי, לשווא, לקריצה.

"כי אני הייתי אוכלת שרימפס עם חווה ירון, אבל היא מתה. לפני שלוש שנים. נשאר לי קצת במקפיא, אתה רוצה?"

איך זה להיות זוג דתי-חילוני, אתם תוהים? הבעיה המרכזית היא שקשה אפילו לריב כמו שצריך: קודם כל צריך להבין את השפה.

חשבתי שהוא כמוני

התחתנתי מאהבה. על אף שהאהבה היא שדכנית מפוקפקת, אני לא מתחרט על זה לרגע, כמובן. ברשימת הדרישות מנסיך החלומות שלי לא הופיעה כיפה; כבר בשלב מוקדם של שיטוטי הציד שלי ב"אטרף", הבנתי שהרחבת רשימת הדרישות תצמצם באופן דרסטי את מספר הסוסים הלבנים שיתדפקו על דלתותיי (נותרו על כנן, בסדר עולה: "שיצחק מהבדיחות שלי", "שישרוד את המשפחה שלי" ו"שיחשוב שאני הכי חתיך בעולם"). כך שלקחתי בחשבון שלא תמיד נסכים על דרך החיים, אבל לא הפנמתי – ואולי אני לא מפנים עד היום – את הפערים בשפה. בכל פעם מחדש מוזר לי לגלות איך מישהו שמסוגל לפענח את הפינות הכי אפלות של הנשמה שלי, לא חולק איתי את אותן אמונות בסיסיות על העולם.

זה לא הסטטוס קוו: עזבו אתכם מנסיעות בשבת, קטניות בפסח וכיבוי של הגז ביום-טוב; באופן אירוני, אם אני כועס על אדם שבוע, זה בגלל נושאים שאין להם שום השפעה על החיים שלנו, כמו העם היהודי ועתיד הציונות. לרוב אני מתקשה לסלוח לו גם לנוכח הטענה המשכנעת שהוא החמיץ את סמינר ההדרכה לשבט "מעלות" תשנ"ט בבית-ספר שדה עפרה.

"זה לא הים אשר בינינו," כתבה לאה גולדברג, "זה לא התהום אשר בינינו. זה לא הזמן אשר בינינו: זה – אנו שנינו אשר בינינו." בין כל שני אנשים נמצאים הם עצמם – הבית שלהם, הזכרונות שלהם, החוויות שלהם מבני עקיבא, והאמונות הבסיסיות לפיהן הם בונים את חייהם. לפעמים קשה לזכור שצריך לחצות את כל הדבר הזה כדי להגיע למי שמולך, ולדעת שהוא עבר בדרך משהו אחר לחלוטין.

לפני כמה זמן, אחותי הקטנה (כבר בת שבע וחצי), לחשה לי סוד:

"אליק," היא אמרה לי, "ידעת שאדם חי-לו-ני?!"

"מה חשבת?" שאלתי, "ראית שהוא אף פעם לא הולך איתנו לבית כנסת בשבת."

"חשבתי שהוא כמוני, וסתם משעמם לו בבית כנסת."

האמת שחשבתי את אותו הדבר.

tkufat

סל תרבות

הלכנו לראות את "תקופת מבחן" של אביגיל שפרבר בפסטיבל דוקאביב, עוד לפני שהוא זכה בפרס הראשון ונהיה טרנדי (למען האמת ראינו אותו רק אחרי, אבל התכוונו ללכת עוד קודם. בכל היקר לי).

הסרט גאוני, מהרבה מאד זוויות. זה סרט דוקומנטרי שמלווה את משפחת שפרבר. כמה סיפורים מסופרים בו במקביל, ובמבט ראשוני, נדמה כאילו אין קשר ביניהם: אביגיל עוברת פרידה מבת הזוג שלה ומגדלת לבד את אורי, אחותה אריאלה, המשתחררת מהכלא לתקופת מבחן, אמא שלה, אבא שלה, האחים והאחיות כולם. לכל אחד יש סיפור שהוא שלו, שהוא שלם, אבל למרבה הפליאה, אין תהום ביניהם. הסרט – והמשפחה – יודעים להכיל את כולם ואפילו, במבט רחב יותר, ליצור מהם משהו הגדול מסכום חלקיו. סרט עצוב עם תקווה עקשנית. לכו, צפו.

"תקופת מבחן", מאת אביגיל שפרבר, 92 דקות. בסינמטקים ברחבי הארץ.

לעמוד בפייסבוק לפרטים נוספים ומועדי הקרנות

השאר תגובה

עוד ב- פרקי אליק ››

תגובות הגולשים

יצירת קשר מהי חברותא
  • תגובות אחרונות:


  • RSS