הברירה הטבעית של עירית לינור

חברנו אליק אוסטר במאמר תגובה לעירית לינור היוצאת נגד הפונדקאות

אבות-גאים

"אלוהים הוא גדול, קשה לו לסבול

שאחד יקבל את הכל: לאחד הוא נותן כסף, כוח

ולכם הוא נותן ילדים."

(שלמה בר, "הברירה הטבעית")

תסתפקו בקלפים שאלוהים חילק לכם, דורשת עירית לינור. אל תשקיעו כסף בהבאת ילדים לעולם. "ילד", היא אומרת, "הוא לא מוצר צריכה." זה משפט טוב, צריך להודות. קצר וקולע, מהסוג ששמים בפרסומת נגד עישון. הבעיה היא שהוא לא אומר שום דבר.

ילד הוא לא מוצר צריכה. זה ברור: אי אפשר להחזיר ילד פגום באריזתו המקורית, גם אם הוא נולד בפונדקאות. אי אפשר לשכור ילדים לתקופה, או להחליף אותם במודל מוצלח יותר כשהם נכשלים במתמטיקה. אי אפשר למכור אותם, ולמגינת ליבו של ג'ונתן סוויפט, גם לאכול אותם אסור. אז מה באה עירית לינור לחדש לנו?

מצד שני, כל דבר הוא מוצר צריכה. בריאות היא מוצר צריכה, טיפולי פוריות הם מוצר צריכה. גם אימוץ ילד מחו"ל הוא מוצר צריכה לכל דבר. הסכם משפטי בין גבר ואישה לצורך "ייצור" ילד הוא חברת סטארט-אפ להפקת ילדים. בערבון לא-מוגבל, יש לקוות.

~

כמו כולם, גם אני אוהב את עירית לינור. גם להתרגז אני אוהב, אבל את התגובה הזאת אני כותב דווקא מפני שאני חושב שהטיעונים שלה ראויים להישמע. אני מסכים שבמאמר שלה אין שמץ הומופוביה; מה שכן יש בו זה ערבוב של שמרנות, בורות ושנינות חיננית – שקובר תחתיו את הטיעונים החשובים.

"תחשבו על טובת הילד העתידי," דורשת לינור בסטטוס שלה. מהי טובת הילד, באמת? האם לגדול אצל שתי אמהות כתולדה של תרומת זרע – או לגדול בשני בתים, כתולדה של הסכם? אמא עקרת בית או אמא שדרנית רדיו? חוג בלט או להישאר בבית מול הטלביזיה? לעירית לינור, אני בטוח, יש תשובות לכל השאלות האלה. הצרה היא שלא שואלים אותה. מי שמכריע בעניין טובת הילד הוא הוריו. טוב לו לאדם שלא נברא משנברא, ומשנברא – הוריו מחליטים עליו.

בעניין המסוים הזה, אני מאמין שכל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. אני חושב שלילד עדיף לגדול אצל זוג הורים שאוהבים זה את זה, מאשר לחלק את ימיו בין שני בתים וארבעה הורים שהמשותף להם הוא חוזה משפטי כובל. אני לא בטוח בזה – זאת פשוט הדרך שבה אני גדלתי. ויצאתי בסדר.

~

הטיעונים החשובים של עירית לינור נוגעים לדרך שבה פונדקאות מבוצעת. נשים עניות בעולם השלישי משכירות את גופן לעשירי העולם הראשון, ילדים נולדים מבלי לדעת מאין באו. אפשר להתווכח על החומרה של הבעיות האלה, אבל פשוט יותר לפתור אותן: לאפשר פונדקאות תחת בקרה גם בארץ. לאפשר תרומות זרע וביצית מזוהות.

אין ספק שהריון הוא סכנה בריאותית (תרומת ביציות היא הליך מסוכן פחות), אבל מצד שני הוא גם תהליך טבעי, בניגוד למכירת איברים. נשים פונדקאיות, כמו מפקדים בסיירת, עושות עבודת קודש ואף מסכנות את בריאותן. הן ראויות לתגמול כספי הולם. תפקידה של הבקרה הוא לוודא שהנשים אינן פונות לפונדקאות כמוצא כלכלי אחרון, שמדובר בנשים שעברו הריון, שבריאותן טובה ושהסכנה שנשקפת להן מההריון היא נמוכה. צריך לוודא שיש לנשים הללו תמיכה נפשית וחברתית מהבית, ולדאוג להן לביטוח רפואי וכלכלי.

פתיחת אפשרות של תרומה מזוהה (שקיימת כבר בחלק ממדינות העולם), תאפשר לילדים שבגרו והסתקרנו – לגלות מי תרם להם 50% מהגנים, ואת מי אפשר יהיה להאשים בהשמנה ובהתקרחות.

~

(בשולי הדברים, אני מוכרח להודות שבאופן אישי אני לא מאמין בכל המושג של "הזכות להורות". הורות היא עול, היא אחריות, היא עשויה להיות הפתעה לא-נעימה או משאת לב. היא בשום אופן לא זכות יסוד אזרחית. לכן אני לא פונה אל המדינה בבקשה לעזרה. אני בסך הכל מבקש ממנה לא להפריע.)

~

כל זה עדיין לא עונה על שאלת הבסיס – איך יש לכם את האומץ להביא ילדים לתוך המשפחות המאולתרות שלכם? אני חושב, אגב, שהשאלה הזאת נכונה לכל מי שמחליט להביא ילדים. התשובה שלי מבוססת על תשובתו של ג'ורג' ברנארד שאו:

"איך זה להיות בן 99?" שאלו אותו ביום ההולדת המפורסם שלו.

"בהתחשב בחלופות," ענה ברנרד, "זה מצוין."

כשהילדים שלי ישאלו אותי את השאלה הזאת ביום מן הימים, זה מה שאני אענה להם: תחשבו על החלופות.

השאר תגובה

עוד ב- יהדות וגאווה ››

תגובות הגולשים תגובה אחת

avatar
איה
18 בדצמבר 2013

את השיר "ילדים זה שימחה" המצוטט בתחילת המאמר כתב יהושע סובול. שלמה בר מבצע ויתכן שגם הלחין אך בוודאי שאינו חתום על הטקסט


הגב
יצירת קשר מהי חברותא
  • תגובות אחרונות:


  • RSS