על הַסִּיפּיוּת של כל נדרי ("בריש גלי" תשע"ד)

חנה פנחסי על הסף שאנחנו עומדים בו בתפילת כָּל נִדְרֵי

pinhasiרק השנה הבנתי פתאום מה מיוחד כל כך בכָּל נִדְרֵי, מה יש במילים האלה שמאפשר את הכניסה אל תוך יום הכיפורים.

כָּל נִדְרֵי כולו הוא רגע של סף. אנחנו אומרים את מילותיו בכוונה רבה אך אין הן מילות של תפילה בשום מובן. המילים כָּל נִדְרֵי וֶאֱסָרֵי וּשְׁבוּעֵי וְנִדּוּיֵי וַחֲרָמֵיוְקוּנָמֵי  נאמרות בתוך בית הכנסת אבל ללא פניה אל ריבונו של עולם, אליו נהיה מכוונים בכל השעות שעוד יבואו. אין בכָּל נִדְרֵי לא שם ה', לא ברכה, ולא פסוקים עתיקים,אלא שפה משפטית מדויקת של הפרת חוזה, ואף-על-פי-כן המילים נֶהֱגות כתפילה, שהלחן המוכר שלה מרעיד את הלב.

אך הסיפּיוּת של המילים האלה עמוקה עוד יותר משום שעל אף הטון המשפטי המילים האלה נטולות מעמד או כחהלכתי. הייחודיות של כָּל נִדְרֵי מתבררת כאשר אנחנו נזכרים במקורו של הנדר היהודי.  שורשיו בתורה שאומרת: "אִישׁ כִּי-יִדֹּר נֶדֶר לַה'… וְאִשָּׁה כִּי-תִדֹּר נֶדֶר לַה' וְאָסְרָה אִסָּר" (דברים ל', פס' ג'-ד'). פסוקים אלה נארגו לפרטי הלכות במסכת נדרים, שמניחה שאם אדם נדר בית דין הוא שמתיר את נדרו, הוא מולם. כך גם האשהמפרה נדר מול בעלה או אביה. הם כמו דיינים ונדון, הנודר ומתיריו. אבל לא כך בכל נדרי. כי בכָּל נִדְרֵי של בית הכנסת אין בית דין אלא הסכמה רכה של קהילה, 'פּוּס' בינינו לבין עצמנו, ברגע הזה של תחילת יום כיפור נעלמת האבחנה בין מי שנדר למי שמפר את הנדר.כאן הכל מתערבל, כולנו נדרנו וכולנו מתירים בעת ובעונה אחת. בינינו לבין עצמנו אנחנו צריכים להחליט: כאשר אנו אומרים "אֲנַחְנוּ מַתִּירִין לְהִתְפַּלֵּל אֶת הָעֲבַרְיָנִין" למי נתכוון, לעצמנו? או למי שעומד לצידנו? האם אנו מלאי הכרת טובה לקהל שמקבל אותנו אל תוכו, או שמא נביט סביב אל העבריינים מאחורינו, ומצדינו ונצא לחפש?

כָּל נִדְרֵי מתיר לנו להביא את תוך בית הכנסת את ההבטחות שלא קוימו, הניסיונות שכשלו – כלומר את האנושיות שלנו, ובעיקר את ההבנה שכולנו כאלה. זו כנראה נקודת מוצא הכרחית לתפילה ולתשובה,שכוחה בהיותה על הסף בין ערבו של חג לעיצומו של יום, בין הבדידות האנושית לקהילה, בין היומרה לכישלון, בבגדים חגיגיים ונעליים לא תואמות, עם השובע שממתין לרעב.

ולכן,למרות שאין המילים האלה תפילה – וגם לא הפרת נדר, כאשר אנחנו מצטרפים בלחש לחזן בכָּל נִדְרֵי אנחנו מכירים בכח של המילים לתקן, לרפא משהו בנפש ובקהילה.באמצעותן של המילים הללו אנחנו מבינים, כי התפר בין שיחה של קהילה המקבלת אותנו לתוכה לבין תפילה, הוא רגע של רוממות, של התחלה שאחריה אפשר לברך ביחד שֶׁהֵחִיָּנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה ולהתפלל לחתימה טובה.

חנה פנחסי היא דוקטורנטית במחלקה למגדר באוניברסיטת בר-אילן, מחקרה מתמקד במדרש, בעלת תואר שני במדעי היהדות, מנחה את בית המדרש "חידר משלך" במכון שלום הרטמן בירושלים ומתנדבת כדוברת "קולך", ארגון נשים דתי ופמיניסטי.

על עלון בריש גלי תשע"ד (מאת יו"ר חברותא דניאל יונס):
מאז הקמתה של 'חברותא', וככל הנראה מאז ומעולם, שאלנו את עצמנו, כהומואים וכדתיים – מה מקומנו בחברה? מה עלינו לעשות כדי שבכל זאת, ולמרות הכל, תסכים החברה בה גדלנו להמשיך ולהכיל אותנו, ועם זאת להישאר נאמנים למי שאנחנו?
אין ספק שחלה תמורה משמעותית ביותר בשנים האחרונות, ועצם הופעת גיליון זה כבר שנה רביעית ברציפות מעיד על כך, אך עם זאת קולם של הדוחים אותנו בשתי ידיים עוד ממשיך להישמע ולהדהד. האם לא עשינו די? האם החובה להשתנות חלה רק עלינו, השונים?
בגיליון זה אנחנו רוצים להראות את הדיאלוג שבין הפרט לבין הקהילה. לתהות מה יכולה הקהילה לעשות על-מנת שכלל פרטיה ירגישו בה חלק, ולא רק מה עלינו, כפרטים, לעשות בכדי להשתייך לקהילה. בערב יום כיפור, עוד לפני ששערי שמיים נפתחים, נפתחים שערי בית הכנסת והמוני בית ישראל מתכנסים, מצטופפים ומתפללים כאיש אחד. תנו לנו להצטופף עמכם, היום, ולאורך השנה כולה.

עוד בעלון בריש גלי תשע"ד:
שביל הבריחה – מאת אליק אוסטר
כי לכל העם בשגגה – מאת אריאל פיקאר
יוצר עולמות – מאת עלי קפלן ווילדמן
הולך נגד הזרם – מאת נדב

השאר תגובה

עוד ב- בריש גלי ››

תגובות הגולשים

יצירת קשר מהי חברותא
  • תגובות אחרונות:


  • RSS