"כי זה גם הבית שלי": הסיפור האישי של אביחי

אביחי אברבנאל, בחור דתי מהקיבוץ הדתי לביא בצפון, משתתף בקמפיין אינטרנטי לרגל שבוע הגאווה. על ההתתפתחות האישית שלו, על ההתמודדות במשפחה ובקיבוץ ומה המסר שלו לקהילה הגאה – אנחנו מזמינים אתכם לקרוא בסיפורו האישי

אביחי בקמפיין

אביחי בקמפיין. לחצו להגדלה

אני לא יודע לשייך גיל לזכרון הראשון של מחשבות על בנים, אני רק זוכר שזה תמיד היה שם. בכיתה ז' בערך, כשכל הבנים התחילו להסתכל על הבנות בכיתה שבדיוק התחילו להתפתח ואותי זה ממש לא עניין כבר ידעתי שיש לזה שם: "הומו". בעיניים של ילד דתי זה סוג של סוף העולם. אין עם מי לדבר על זה, אין עם מי לדבר על תחושות מיניות בכלל – זה לא נושא שנמצא על סדר היום עד לשלב מאוד מאוחר של ההתבגרות.

בשבילי ההבנה שאני "הומו" – היתה לא לגיטימית. מבחינתי זה היה משהו שאם אני אתעלם ממנו מספיק הוא ייעלם. משיכה היא לא משהו שאפשר להתעלם ממנו לחלוטין ולכן זה עדיין היה שם ברקע באופן עמום בסוג מסוים של מלחמה פנימית. זו תקופה שנמשכה במשך כמה שנים טובות שבהן פשוט הדחקתי, לא התעסקתי.

בשבת 3.11.2007 (אני זוכר את התאריך, פשוט כי זו נקודת מכוננת) הייתה במוסף סופשבוע של מעריב כתבה על ירידת גיל היציאה מהארון ובין השורות אחד הנערים סיפר שהוא מכיר בני ובנות נוער להט"ב אחרים דרך הפורומים של איגי. כאמור, שבת, אז לא היתה לי אפשרות לבדוק מה זה איגי מיד. נאלצתי לחכות עד אחרי שבת. בסוף שבת שלמה על קוצים פתחתי את האינטרנט ונכנסתי לאתר. לקח לי יום אחד לאזור אומץ ולפתוח משתמש חדש. כך המשתמש "סניזי" בא לעולם, ובו אני משתמש עד היום.

הייתי חבר פעיל בפורום במשך כשנה וחצי שבמהלכן הכרתי המון חברים חדשים שחלקם עוד מלווים אותי עד היום. הם היו שם בשבילי ברגעים השמחים יותר וגם בזמנים של משבר. במשך תקופה מאוד ארוכה הפורומים היו כמו בית שני בשבילי. בערך שבוע אחרי זה כבר מצאתי את האומץ ללכת ולספר לדודה שלי, שהיתה אז הקרובה ביותר מבין בני המשפחה שלי, ממש אשת סודי. קצת חששתי מהתגובה שלה, אבל כמו רבים מבני משפחתי והסובבים אותי, היא התגלתה כמדהימה עוד יותר.

השלב הרציני הבא היה שביום הולדת 17 יצאתי מהארון בפני אמא שלי. ישבנו בערב בסלון ושיחקנו שש-בש. דיברנו על מה אני רוצה כמתנה ליום הולדת. ישבתי שם וברגליים רועדות נתתי לה מעטפה שהכילה כמה סטיקרים של איגי. היא הציצה פנימה ושאלה אם היא מבינה נכון. מלמלתי שכל מה שאני רוצה ליום הולדת זה שהיא תמשיך לאהוב אותי. קיבלתי חיבוק. היא שאלה כמה שאלות ואמרה שברור שהיא אוהבת אותי. ביקשתי ממנה לא לספר לאבא. בינתיים.

ביום הולדת 18 הבנתי שאני מוכן שגם אבא ידע ושאין לי את האומץ לעמוד מולו ולספר לו. ביקשתי מאמא שלי שתספר לו. היא סיפרה לו בצהריים ובהתחלה הוא לא הגיב. בערב הוא לקח אותי לשיחה ודיבר איתי על משהו שהוא התכוון לדבר איתי בכל מקרה. הוא הרגיש שאני מתרחק מהדת, ועכשיו קיבל משנה תוקף. את הדברים שלו הוא סיים בזה שהוא אמר שכל החיים שלי הוא עמד מאחורי בכל ההחלטות שלי והבחירות שעשיתי ובדרך כלל צדקתי. הוא אמר שגם הפעם למרות שזה סותר את האמונות שלו הוא יתמוך בי ויאפשר לי לבחור את הדרך שלי. היה ברור לי אז, שזה לא מובן מאליו שההורים שלי קיבלו את זה בצורה חיובית כל כך.

מאז, לא חייתי "בארון". אמנם לא רצתי וסיפרתי לכולם, אבל גם לא בדיוק טרחתי להסתיר את העובדות. מעט אחרי שמלאו לי 18 התחלתי להתנדב בפורומים של איגי כמנהל פורום הקבוצות הדתיות של איגי שבדיוק הוקמו. במקביל, התקבלתי למלווים הצעירים של איגי, פרויקט של חניכה אישית דרך האינטרנט. מה שדחף אותי להתנדב היה הרצון להחזיר קצת ממה שקיבלתי כדי שגם אחרים יזכו לקבל מהארגון כמוני. לאחר כשנה כמנהל פורום הקבוצות הדתיות עברתי לנהל את פורום צומי – פורום תמיכה נפשית של איגי ובסוף אותה שנה התמניתי לרכז פורומים. בשנה האחרונה אני אחראי גם על הפורטל של איגי ועל עריכת התוכן בו וגם על דף הפייסבוק של הארגון.

עם ההתקדמות בתפקידים, גם רמת החשיפה שלי עלתה. עם החשיפה גם השמועות בקיבוץ התגברו. לפני כשנה השמועה יצאה מהארון והפכה לידיעה. מבחינתי לא הרבה השתנה, גם לא קיבלתי כמעט תגובות – אבל המציאות היא שעכשיו גם בקיבוץ אני לא בארון.

נכון להיום, לא קיבלתי תגובה רעה או לא תומכת בשום שלב בתהליך שלי. לא בפניי בכל אופן. אני מניח שהשאלה שעולה באופן מיידי היא איך קיבלו את זה בקיבוץ – ומה עמדת הקיבוץ לגבי העניין, והאמת היא, שאין לי מושג. אין לי מילה רעה להגיד בנושא הזה על הקיבוץ ועל האנשים בו. ברור לי שזה לא קל, ברור לי שזה אתגר לאוכלוסיה דתית להכיל בתוכה אדם כמוני.

לשמחתי גיליתי שגם כאן, כמו בעוד הרבה מקומות שהגעתי אליהם בחיים שלי, יודעים לשים בצד את סלעי המחלוקת ולא שוכחים שאתה אדם לפני הכל. אני מקווה שכל הסיפור, יעודד גם אחרים פה ובמקומות דומים (זה ברור לכולם שאני לא היחיד, נכון?) להיפתח ולעשות את השינוי ביחד.

אז למה אני מתנדב? כי חשוב לי לספק את המקום החם הזה שעזר לי כשהייתי זקוק לזה. לנער או נערה מהפריפריה או בצבא לא תמיד יש את הגישה לקבוצות והפורומים מספקים את האפשרות לדבר על דברים שלפעמים אין שום מקום אחר לדבר עליהם. אני רוצה לנצל את ההזדמנות להזמין כל אחד שקורא את זה עכשיו ואולי מרגיש שחסרה לו האוזן הקשבת והתמיכה לפנות לאיגי, לחברותא, למה שמתאים לכם. אף אחד לא צריך להתמודד לבד.

אחד הדברים החשובים שלמדתי במהלך ההתנדבות שלי באיגי הוא שלא תמיד אתה מרגיש כשאתה מעניק למישהו מתנה, אבל אין דבר יותר נעים מלקבל תודה על מתנה שלא שמת לב שהענקת. אמנם לא תמיד אני מקבל פידבק, אבל הידיעה שאולי עזרתי למישהו היום גורמת לי להמשיך לרצות להתנדב ולתת. אתה לעולם לא יכול לדעת איפה העזרה שנתת למישהו אחר תחזיר את עצמה.

אביחי בקמפיין

אביחי בקמפיין

קישור לקמפיין הפייסבוקי

השאר תגובה

עוד ב- דברים שכתבנו ››

תגובות הגולשים תגובה אחת

avatar
איציק
3 באוקטובר 2013

כל הכבוד על אומץ ליבך


הגב
יצירת קשר מהי חברותא
  • תגובות אחרונות:


  • RSS